בג"ץ החליט לרדת לשטח. לא במובן המטאפורי הרגיל, שבו בית המשפט קובע עקרונות ומשאיר את היישום לרשות המבצעת, אלא באופן ממשי ופיזי.
השופטים נתנו הוראות אופרטיביות מפורטות: למשטרה איך לאכוף, לממשלה אילו סנקציות להטיל, למשרדי הממשלה איך לנהל את תכניות הרווחה שלהם. הם עצמם מודים שזה חריג. "אין זו דרכו של בית המשפט", הם כותבים, ומיד מוסיפים: "אין מנוס. אנו עושים זאת בלב כבד, כבד מאוד".
דא עקא, הלב הכבד לא הופך החלטה מנותקת להחלטה נכונה. הוא רק מעיד על כך שהשופטים מודעים לבעייתיות. אבל מודעות היא לא הצדקה.
המערכת הדמוקרטית בנויה על הפרדת רשויות בדיוק מהסיבה הזאת - כדי למנוע מגוף אחד להחליט על כל ההיבטים של החיים האזרחיים. בג"ץ לא אמור להיות גם שופט וגם מפקד וגם מתכנן מדיניות ציבורית.
האירוניה המרכזית כאן היא שהשופטים דורשים מהממשלה לעשות בדיוק את מה שאנשי המקצוע במשרדי הממשלה כבר אמרו שזה בעייתי.
משרד התחבורה אומר שמניעת הנחה בתחבורה ציבורית מעוררת בעיות פרטיות ודורשת ממשק מידע מורכב עם צה"ל. משרד הבינוי מזהיר שלמנוע זכאות לדירות מחרדים שלא מתגייסים, אבל לא ממי שהורשע בעבירות אלימות חמורות, זה בעייתי מבחינה חוקית. משרד העבודה קובע בפירוש שלקשור את תכניות התעסוקה לגיוס זה "חוסר סבירות קיצונית" שיפגע בכלכלה הישראלית. משרד הפנים אומר שאי-אפשר לעשות את זה בלי חקיקה ראשית.
השופטים שומעים את כל זה - ומתעלמים. הם לא באמת מתעלמים, הם פשוט מחליטים שהם יודעים יותר טוב. הם מחליטים שהצורך "לאכוף" גובר על השיקולים המקצועיים, על הקשיים המשפטיים, על הנזקים הכלכליים. הם יושבים בגבעת רם ומנחים שרים ומנכ"לים איך לנהל משרדים, בלי להתמודד עם התוצאות המעשיות של ההנחיות שלהם.
ההיגיון המוצהר הוא "שוויון בנטל". אבל השיטה שהם בוחרים בה יוצרת דווקא אי-שוויון. בואו ניקח את דוגמת הדירות: אדם שהורשע ברצח יכול להשתתף בהגרלה למחיר למשתכן. אדם שלא מתגייס לצבא - לא. זו לא דוגמה היפותטית שאני ממציא, זו בדיוק הבעיה שמשרד הבינוי העלה. ואיך זה מוצדק? האם רצח פחות פוגע באינטרס הציבורי מאשר אי-גיוס?
הנקודה איננה שצריך למנוע גם מרוצחים להשתתף בהגרלות. הנקודה היא שאי-אפשר לבנות מדיניות ציבורית על בסיס של כעס. כעס הוא רגש לגיטימי. רבים כועסים על הציבור החרדי שלא מתגייס. אבל כעס לא יכול להיות העיקרון המנחה של מדיניות רווחה. ברגע שאתה אומר "נשלול זכויות חברתיות כעונש", אתה יוצר תקדים שאפשר להשתמש בו כנגד כל קבוצה שמישהו יחליט שהיא "לא תורמת מספיק".
אבל לשופטים לא אכפת. הם נתונים תחת לחץ ציבורי להעמיק את ההתעמרות במשפחה החרדית ובדרך לשם הם חוצים שוב ושוב את כל הקווים האדומים.
העובדה שאמש הצטרפו עוד עשרות אלפי ילדים למעגל העוני בגללם אינה מעניינם. העובדה שהם אלה שדורסים את הדמוקרטיה בכך שהם מכתיבים מדיניות אותה תרגמו באותה נשימה לצעדי ענישה דרקוניים רק מציתה את דמיונם בדרך להכרעה הפוליטית הבאה בקלפי. וכבר אמר החכם מכל האדם: מקום המשפט, שמה הרשע. כמובן, בלב כבד.
הכותב הוא הפרשן הפוליטי של 'המבשר'