בשיא מלחמת לבנון הראשונה, בקיץ 1982, נולד אחד המיזמים המשמעותיים בתולדות הקשר בין ישראל ליהדות התפוצות.
הרב יהודה חזני ומאיר אינדור הובילו קבוצה של שליחים לניו יורק, מתוך קריאה פשוטה וישירה: יהודי אמריקה - בואו להתנדב ולסייע למדינת ישראל בשעת מלחמה. כך הוקם קמפיין החירום “מתנדבים לישראל", שלימים הפך לארגון שראל, הפועל עד היום.
ההצלחה הייתה מיידית. אלפי צעירים יהודים הגיעו לישראל, תרמו, התחברו - ורבים מהם אף בחרו לעלות לארץ. זו לא הייתה רק יוזמה לוגיסטית; זו הייתה תנועה של רוח. רוח של מחויבות, של ציונות, של זהות יהודית חיה ונושמת.
כעת, בעיצומה של מלחמה נוספת בלבנון, נדמה כי ההיסטוריה קוראת לנו לשוב אל אותו רגע מכונן. לא כהתרפקות נוסטלגית, אלא כהכרח אסטרטגי. יש להחיות מחדש את קמפיין “מתנדבים לישראל" - ולהטעין אותו באותה רוח של אידיאליזם, כפי שנשבה אז במסדרונות ישיבת מרכז הרב ובקרב אנשי גוש אמונים.
הפעם, המוקד חייב להיות הקמפוסים בארצות הברית. שליחים ישראלים - דתיים וחילונים כאחד - יכולים וצריכים לצאת למסע הסברה וגיוס, לפגוש סטודנטים יהודים, ולהציע להם חוויית התנדבות משמעותית של חודש בישראל. לא עוד מסרים כלליים על “זהות יהודית", אלא הזמנה ברורה: לבוא, לפעול, להתחבר - ואולי גם להישאר.
העיתוי קריטי. חופשת הקיץ האמריקנית מתקרבת, והחלון לגיוס צעירים יהודים נסגר במהירות. אם לא נפעל כעת - נפספס דור נוסף.
אך הבעיה עמוקה יותר. הארגונים היהודיים המרכזיים בקמפוסים אינם עוסקים בעלייה. הם מתמקדים בזהות יהודית גלותית ובהתמודדות עם אנטישמיות - מטרות חשובות כשלעצמן, אך חסרות את המרכיב המרכזי: החיבור החי למדינת ישראל. במציאות זו, “עלייה" כמעט ואינה נוכחת בשיח.
זהו כשל אסטרטגי. כפי שהזהיר אברהם יצחק הכהן קוק, ללא קשר ממשי ופעיל לישראל - אין קיום ליהדות התפוצות. המציאות כיום מוכיחה עד כמה הדברים נכונים: התבוללות גוברת, התרחקות זהותית, ולעיתים אף הזדהות עם גורמים עוינים לישראל.
מול מציאות זו נדרש מהלך ברור, אמיץ וללא התנצלות. תוכנית שתאמר את האמת: אין עתיד ליהדות חיה ומשמעותית מחוץ לישראל. לא בסיסמאות, אלא במעשים.
לכן, קבוצה של פעילי עלייה ואנשי ציבור - בהם מאיר אינדור, יוסף מנדלביץ’, יעקב נוביק, הרב דוד סמסון ואחרים - מבקשת לקדם פרויקט חירום לאומי: החייאת “מתנדבים לישראל" במתכונת עדכנית, רחבה ונחושה.
הכדור נמצא כעת במגרש של שר התפוצות, עמיחי שיקלי. האחריות ברורה: להוביל מהלך שיחזיר את מדינת ישראל למרכז התודעה של יהדות העולם.
הזמן קצר, האתגר גדול - אך ההזדמנות היסטורית.
אם לא עכשיו - אימתי?