בנימין כבר לא יחזור הביתה, אבל מותו היא קריאת השכמה לחינוך, להורות, למשילות, לסדר הציבורי ולשיקום הסמכות והאחריות שאבדה לנו בדרך.
הרצח הזה לא קרה ברגע. שורשיו הם בתרבות הכאוס שהכול בה מותר, אין גבול, אין דין ואין דיין, ומי שמעז להעיר במרחב הציבורי הופך בעצמו למטרה.
כמה פעמים ישבנו ברכבת הקלה, באוטובוס, בקניון או ברחוב, וראינו חבורה משתוללת, מקללת, מטרידה, משפילה ואף אחד לא אמר דבר? לא תמיד מתוך אדישות, אלא מתוך פחד.
כשהפחד או חוסר אכפתיות משתיק את המבוגרים, הרחוב עובר לידיים של מי שאינם מפחדים מכלום!
בערב שבת לפי מספר שבועות היה אמיץ שהזמין משטרה עבור אותה חבורת נערים כשזרעו כאוס ברחובות הדר גנים, המשטרה עצמה עומדת חסרת אונים (באין סמכות) מול נערים מקללים, דוחפים, מתריסים ואז שוב יוצאת מהאירוע מוחלשת לעומת הנערים שיוצאים מחוזקים.
ההיסטוריה הלא רחוקה טופחת לנו בפנים!
כשלושה עשורים אנו חיים בשלהיי האקלים הפוסט-מודרני המפרק. הפוסט־מודרניזם לא רק “החליף ערכים", אלא הזיז את מרכז הכובד הערכי: מערכים של אמת, סמכות, אחריות, מחויבות וגבול, לעבר ערכים של חירות אישית, ריבוי נרטיבים, פירוק היררכיות, סיפוק מיידי וגמישות זהותית ויחד עם אלה נשחקו גם הסמכות, הגבולות והאחריות. אנו רואים את זה בכל מקום. אין בידיה של מערכת החינוך באמת לשנות מאחר וגם היא תוצר של מדיניות פירוק ההיררכיות והסמכות!
כפי שכתבתי בספרי "זהות - ממשבר דתי לצמיחה רוחנית", בחברה שלנו כל סמכות נתפסת ככוחנות, כל גבול נתפס כדיכוי, וכל אמת הופכת לעוד “נרטיב".
משבר הזהות בו אנו נמצאים מחלחל לשפה, לחינוך, למשפחה ולמרחב הציבורי. כאשר האמת מתפוררת, גם האחריות נחלשת; וכאשר אין עוגן של שייכות, גבול וסמכות החברה מאבדת את יכולתה להגן על החלשים מפני האלימים.
התוצאה היא ש אנחנו מגדלים ילדים באווירה של אין דין ואין דיין ; וגם אם בבית ובחינוך עשינו הכול אחרת, ילדנו עדיין חיים בתוך מרחב ציבורי שבו אם אינם מפרים חוק הם חשופים למי שכן מפרים אותו.
ברפרוף בפרוטוקולים של בתי המשפט תמצאו הרשעות מגוחכות על רצח, אונס או השחתת רכוש...
חברה שמבקשת להיות נאורה עד כדי פירוק אמות המוסר היהודי במדינה יהודית מעוותת את המציאות ועד כדי פירוק כל מה שעליו גדלנו: סמכות, אחריות, גבול, ענישה, הרתעה וכבוד לחיי אדם.
התיקון איננו עוד גינוי! התיקון הוא שיקום עמוק של הסמכות: המשילות, החוק , החינוך , ההורות. בפעם הבאה כבר לא נוכל לומר: ידינו לא שפכו את הדם הזה.
הכותב הוא חבר חוג הפרופסורים לחוסן לאומי