הרצח המזעזע של ימנו בנימין זלקה, אליו נחשפנו, עורר בעקבותיו תגובות רבות ושיח נרחב.
בקבוצות רבות של מחנכים ורכזים חברתיים החלה תנועה ערה, ומערכי שיעור נפוצו לכל עבר. בעיתונים וברשתות החלו לתור אחר תגובת שר החינוך, ונרעמו: היאך ממערכת החינוך שלנו ישנם נערים, פרי באושים כאלו, שבגיל 14 כבר מסוגלים לרצוח מישהו רק כי הוא העיר להם ולא מצא חן בעיניהם.
לפני כחודשיים התפרסם בחדשות על אסון נוסף, ובו שני ילדים ממעון ברוממה מתו בשנתם. במעון היו יותר ילדים מהמותר לפי החוק, ומיד החלו חברי הכנסת החרדים להאשים את המדינה ואת בג"ץ בכך שהיא מונעת סבסוד לאברכים, ובשל כך הם נאלצים לשלוח את ילדיהם למעונות שבהם התנאים אינם תנאים.
סביב תגובה זו כתב תמיר דורטל במאמר בעלון "עולם קטן" את הדברים הבאים:
"במאמרו המכונן על רישוי מקצועות, מילטון פרידמן מסביר כיצד התערבות המדינה משבשת את מנגנוני הבקרה הטבעיים של השוק. כאשר המדינה לוקחת על עצמה את האחריות "לפקח", "לרשיין" ו"לסבסד", היא משדרת להורים מסר סמוי אך הרסני: הסירו דאגה מליבכם, האח הגדול שומר עליכם"
בין שני הדברים הללו, ושני אופני התגובה לאסונות הללו, שזור קו מחבר שעליו אני רוצה לעמוד. מתוך התבוננות מסוימת בנושא ארצה לגעת בשאלת האחריות לרצח הנורא של ימן: לאן עלינו להפנות את המבט, ומה עלינו לתקן על מנת שלהבא דברים כאלו לא יישנו בחברה הישראלית.
השאלה היא שאלת האחריות על החינוך.
ביהדות, חובת לימוד התורה של האדם נלמדת בכלל כנגזרת מחובתו ללמד את בניו אחריו: "ושננתם לבניך". האחריות על החינוך, על העברת הערכים לדורות הבאים, מוטלת על ההורים. לימים, מאחר שהיו אנשים שלא ידעו ולא היו מסוגלים ללמד את בניהם, קמה גם מערכת החינוך בישראל, על ידי אותו האיש הזכור לטוב, יהושע בן גמלא שמו. אך מערכת זו אינה תחליף להורים, אלא רק שליחה שלהם.
המדינה אינה אחראית במקום ההורים לשלומם של ילדיהם, ואם הם בוחרים לשלוח את ילדיהם למעון ובו כ-50 ילדים בדירה אחת, זו אחריות שלהם בלבד, וכך גם לגבי החינוך.
כיום, בעולם המערבי, אדם נמדד בעיקר לפי הקריירה שלו, הצלחתו המקצועית. צהרונים קמו על מנת לאפשר לשוק העבודה לפעול שעות נוספות, והורים רבים חיים במתכונת של 7-10-5: יוצאים ב-7, עובדים כ-10 שעות, וחוזרים ב-5 לפגוש את ילדיהם. משם הם מבלים איתם זמן מועט, הולכים לישון, וחוזר חלילה.
רבים אינם יודעים היכן ילדיהם מסתובבים, אם זה ברחוב ואם זה ברשת, ועם מי. הם מוכנים להניח לפניהם מסך, והעיקר שיעזבו אותם בשקט וייתנו להם להמשיך לענות למיילים מהעבודה או לצפות בטלוויזיה.
לא כולם כאלו, אך רבים חיים כך, וממילא נוצרות חבורות רבות של ילדי רחוב, שלהוריהם אין מושג היכן הם מסתובבים, ואף אם הם יודעים היכן, הם אינם נמצאים איתם מספיק זמן כדי לבלות איתם ולהעביר להם עולם של ערכים. חינוך הוא תפקידו של בית הספר, זו הטעות.
כאשר קורה אסון כזה, איננו צריכים להפנות מבט ולחכות לתגובתם של שר החינוך ושר המשטרה, זו לא אחריותם. נכון לשאול היכן הייתה המשטרה, אך עיקר הבדיקה והתיקון להבא צריכים להיות בבירור כיצד נראתה הילדות של אותם ילדים. כמה הבית היווה עבורם בית, כמה ההורים מילאו את תפקידם כהורים, האם הם הקפידו על בילוי זמן עם ילדיהם, על שיח משותף שאינו רק טכני ("עשית שיעורי בית או לא עשית"), ועל ארוחות משפחתיות, פעם ביום או פעם בכמה ימים. דברים אלו משמעותיים על מנת שלילד יהיה עוגן והוא לא יגיע להיות "ילד רחוב". אי אפשר להשליך את הכול החוצה, המבט צריך להיות, בעיקרו, מבט פנימה.
כאשר אנו כחברה נייקר הורים שבוחרים להפחית מעט שעות עבודה על מנת להיות יותר עם ילדיהם, ונבין שעיקר עבודת החינוך תלויה בהורים, כאשר המורים והמחנכים הינם רק שליחים ושותפים בדבר, ניצור חברה מתוקנת וטובה יותר, ובעז"ה מקרים מעין אלו לא יישנו.
הכותב הוא מחנך בישיבה תיכונית בירושלים