בשעות שעברו מאז הודעתם של נפתלי בנט ויאיר לפיד על ריצה משותפת בבחירות הקרובות, טענו רבים כי הם לא התייחסו לשאלות "הקשות". על כך שבנט הוא איש ימין ולפיד שמאל, שלפיד נגד שינוי במערכת המשפט ובנט אולי בעד, שלפיד נגד ההתנחלויות ובנט תמך בהן בעבר.
המכנה המשותף לכל השאלות האלה הוא שהן מתייחסות לימין ושמאל מדיני, אבל האם אנחנו עדיין שם? האם הבחירות הן על השאלה אם הפלסטינים הם פרטנר לשלום או לא? כמובן שיש גם בודדים שרצים על הטייטל הזה, אבל אלה הקצוות, והם מעטים.
בשנים האחרונות הבחירות כבר אינן על השאלה המדינית, בוודאי לאחר המלחמה הארוכה שבה אנו נמצאים. הרי ברור לכולם שאביגדור ליברמן חושב אחרת מיאיר גולן בנושאים מדיניים, ושהוא קרוב יותר בנושאים הללו לדעות של נתניהו וסמוטריץ' מאשר לאלו של מפלגת הדמוקרטים או יש עתיד, אך אף אחד לא חושב לשייך אותו בסקרים לגוש הימין. ברור לסוקרים, ולמצביעים, שהוא ילך לממשלה עם לפיד, גולן וגנץ, ולא עם נתניהו, סמוטריץ' והחרדים.
השאלה שמובילה את מערכות הבחירות האחרונות אינה ימין ושמאל מדיני, אלא ימין ושמאל דתי, הגוש המאמין מול הגוש האנטי-דתי. לא סתם בנט בוחר להתייחס לנושאים כמו להט"ב ותחבורה ציבורית בשבת, ומתחמק מהשאלה האם ייתכן כסף ליהודה ושומרון, הוא יודע שזה אינו הנושא המרכזי.
ובנושאים הללו בנט תמיד האמין בגישה הליברלית. כבר בקדנציה הראשונה שלו בכנסת, אז כראש מפלגת 'הבית היהודי', הוא העדיף ליצור גוש חוסם עם יאיר לפיד ולהשאיר את המפלגות החרדיות מחוץ לקואליציה.
כשמבינים שהשאלה היא האם אנחנו רוצים מדינה יהודית או מדינת כל אזרחיה, מבינים שהחיבור בין בנט ללפיד אינו חיבור בין שני צדדים פוליטיים, אלא חיבור בתוך אותו צד של המפה. בנט מעולם לא היה חבר בגוש המאמין, הוא תמיד הלך עם הגוש האנטי-דתי.