אף שחלפו שבעה שבועות מפרוץ הקרבות והמשק הוכרז כחוזר לשגרה, משרד האוצר מעכב את כספי הפיצויים לעסקים.
מאות אלפי עסקים קטנים ובינוניים סופגים ראשונים את הפגיעה הכלכלית, כאשר ענפי האופנה, הפנאי וההסעדה חווים צניחה דרמטית בביקושים ותנועה דלה בשטח. ענפים אלו מתמודדים ממילא עם שולי רווחיות דקים, אתגר שהופך לקריטי מול יכולתם המוגבלת לשרוד זעזועים חריפים ובלתי צפויים בתזרים המזומנים.
המצוקה התזרימית בשטח מתנגשת חזיתית עם המענה הדל שמציעה הממשלה למגזר הפרטי. פער זה הוליד זעם ציבורי נרחב כלפי פתרונות שאינם תואמים את המציאות בשטח. לפי המתווה, המדינה תעניק פיצוי מוגבל של עד 22% מהמחזור בלבד, וגם זאת רק לחברות המגלגלות פחות מ־400 מיליון שקלים. במקביל, עסקים קטנים במיוחד יזכו לסיוע סמלי של אלפי שקלים בודדים, בזמן שזכאות לפיצוי מלא תוענק אך ורק ליישובים הצמודים פיזית לגבול לבנון.
מדיניות הפיצויים המצומצמת אינה רק מעוררת זעם, אלא דוחקת אלפי עסקים אל עבר פי תהום. המרחק בין הצרכים הבוערים של השוק לבין תמיכת המדינה מתבטא כעת במספרים מדאיגים של קריסה כלכלית.
מתווה ה־22%: למה הפיצוי המוצע רחוק מלתת מענה אמיתי?
חוסר המענה הממשלתי והקשיים המצטברים בשטח משתקפים היטב במדדי הסיכון הקודרים. סקירת CofaceBDi חושפת כי בשנת 2025 נסגרו כ־61 אלף עסקים, זינוק חד לעומת 42 אלף סגירות בשנת 2022.
המגמה מחריפה ברבעון הראשון של 2026 עם עלייה של 6% בקצב הסגירות וצפי לקריסת 16,200 חברות נוספות. הלחץ נובע מריבית גבוהה, התייקרות עלויות ומחסור בעובדים. נוכח המלחמה מול איראן, מדד הסיכון צפוי לטפס לרמה של 6.54, נתון הממחיש את רגישות המגזר העסקי לזעזועים תפעוליים המאיימים על הישרדותו.
נראה כי הגב של המגזר העצמאי בישראל עומד להישבר תחת נטל המציאות הביטחונית והכלכלית המטלטלת. על מקבלי ההחלטות לעדכן ללא שיהוי את מתווה הסיוע ולאמץ את דרישות המגזר העסקי כדי למנוע קריסה מוחלטת.
ראשית, יש להעלות ב־15% את גובה הפיצוי עבור עסקים קטנים שמחזורם אינו עולה על 120,000 שקלים, וכן להצמיד למדד את הפיצוי לעסקים עם מחזור של עד 300,000 שקלים. במקביל, נדרשת הגדלה משמעותית של תקרת הפיצוי המקסימלית. עבור עסקים המגלגלים עד 100 מיליון שקלים, חובה להזניק את הרף מ־600 אלף שקלים למיליון שקלים. בחברות גדולות יותר, עם מחזור של עד 400 מיליון שקלים, התקרה חייבת לעמוד על 2 מיליון שקלים. עבור ענף התיירות המדמם, שספג את המכה הקשה והממושכת מכולם, הממשלה נדרשת לאשר מענק ייעודי תחת ההגדרה של מקדם התאוששות.
שינוי הכרחי נוסף נוגע לרכיב כוח האדם, כאשר המדינה צריכה לממן 90% מהוצאות השכר במקום השיעור המצומצם שמוצע כיום. כמו כן, על הנוסחה לכלול גם את תשלומי הארנונה כדי להקל על נטל ההוצאות הקבועות שחונק את הפעילות. לבסוף, יש להרחיב את המעגל הגיאוגרפי בצפון ולהעניק פיצוי מוגדל גם לעסקים הממוקמים מעבר לטווח של תשעה קילומטרים מהגבול, במקום להסתמך על שרטוטים דמיוניים שאינם משקפים את הנזק הכלכלי הממשי בשטח.
הבועה הציבורית והתהום הפרטית
המציאות הכלכלית הנוכחית משקפת רצף בלתי נתפס של אירועים ביטחוניים ובריאותיים, החל ממשבר הקורונה ועד למערכות "שומר חומות", "חרבות ברזל", "עם כלביא" ו"שאגת הארי". לאורך תקופה של שש שנים נאלצו בעלי העסקים לתמרן בין משברים, ונראה כי גם חמש השנים הבאות צופנות בחובן אירועים דומים שידרשו מענה מיידי. במקום המצב הקיים, שבו עסקים נאלצים ליטול הלוואות בריבית דו ספרתית המהווה איום הישרדותי ממשי, המשק זקוק למנגנון של ודאות תזרימית שיאפשר התנהלות רציונלית ותכנון קדימה.
המצב הנוכחי יצר פער בלתי נסבל בין שני מגזרים בישראל. מצד אחד ניצב המגזר הציבורי המוגן, שבו השכירים נהנים מרשת ביטחון סוציאלית ואף זכו למענקי חג מיוחדים. מן העבר השני נמצאים העצמאיים, בעלי העסקים והשכירים במגזר הפרטי, אשר מוצאים עצמם מופקרים לגורלם פעם אחר פעם אל מול הטלטלות במשק.
הכותב הוא בעלים של קבוצת טרפיקו, המנהלת פלטפורמות דיגיטליות מבוססות דאטה ו-AI