פסיקת בג"ץ האחרונה עשויה להצטייר כניצחון של ה"חוק" או ה"שוויון", אך בפועל היא מסתירה עוול מוסרי חמור.
כאשר בית המשפט מורה לבטל הטבות בסיסיות - כגון סבסוד מעונות יום לתינוקות, הנחות בארנונה למחוסרי יכולת וסיוע בדיור לזוגות צעירים - הוא חוצה קו אדום. בניסיון להכריע בוויכוח על סוגיית הגיוס, השופטים משתמשים בילדים קטנים ככלי ענישה כלפי הוריהם.
העיקרון הבסיסי ביותר של צדק הוא שכל אדם אחראי למעשיו שלו בלבד. בתורה נאמר במפורש: "לֹא יוּמְתוּ אָבוֹת עַל בָּנִים וּבָנִים לֹא יוּמְתוּ עַל אָבוֹת, אִישׁ בְּחֶטְאוֹ יוּמָתוּ" (דברים כ"ד, ט"ז). אין זה משנה אם מישהו סבור שהתנהגות ההורים נכונה או שגויה; הילד לא בחר היכן להיוולד ולא בחר את אורח חייו. כאשר מונעים מילד מסגרת בטוחה במעון או סיוע בקורת גג, הפגיעה היא במי שלא חטא. הנביא יחזקאל מדגיש זאת: "הַנֶּפֶשׁ הַחֹטֵאת הִיא תָמוּת, בֵּן לֹא יִשָּׂא בַּעֲוֹן הָאָב וְאָב לֹא יִשָּׂא בַּעֲוֹן הַבֵּן" (יחזקאל י"ח, כ').
חז"ל לימדו שהעולם אינו מתקיים בזכות כוח פיזי או פוליטי, אלא בזכות תום הילדים הלומדים תורה. במסכת שבת (קי"ט ע"ב) נאמר: "אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ מִשּׁוּם רַבִּי יְהוּדָה נְשִׂיאָה: אֵין הָעוֹלָם מִתְקַיֵּם אֶלָּא בִּשְׁבִיל הֶבֶל פִּיהֶם שֶׁל תִּינוֹקוֹת שֶׁל בֵּית רַבָּן... אֵין מְבַטְּלִין תִּינוֹקוֹת שֶׁל בֵּית רַבָּן אֲפִילוּ לְבִנְיַן בֵּית הַמִּקְדָּשׁ". אם אפילו לצורך בניית בית המקדש, שיא הקדושה והלאומיות, אין מבטלים תינוקות של בית רבן - כיצד ניתן לפגוע בחינוך ובשגרת חייהם בשל מחלוקת פוליטית על גיוס?
האזהרה החמורה בתורה מופנית כלפי הפוגעים בחסרי ההגנה. בספר שמות (כ"ב, כ"א-כ"ב) נאמר: "כָּל אַלְמָנָה וְיָתוֹם לֹא תְעַנּוּן. אִם עַנֵּה תְעַנֶּה אֹתוֹ כִּי אִם צָעֹק יִצְעַק אֵלַי - שָׁמֹעַ אֶשְׁמַע צַעֲקָתוֹ". יש שיטענו שילדים אלו אינם "יתומים", ולכן הפסוק אינו שייך לכאן, אולם חז"ל כבר הבהירו במכילתא: "אין לי אלא אלמנה ויתום - שאר כל אדם מנין? תלמוד לומר: 'לא תענון' - מכל מקום".
התורה מזכירה את היתום כדוגמה מובהקת לחלש שאין לו מגן. כאשר בג"ץ מטיל גזירות כלכליות על ילד בשל מעשי הוריו, הוא הופך אותו בפועל ל"יתום חברתי" - חסר קול והגנה מול כוחה של המערכת המשפטית. במדרש איכה רבה (ב', י"א) נאמר: "אין לך חומה שיכולה לעמוד בפני צעקתו של ילד". כאשר הקב"ה נתן את התורה, הוא לא קיבל ערבות לא מן האבות ולא מן הנביאים - אלא מן הילדים. כיצד יכולה מדינה יהודית לפגוע במי שהם הערבון לקיומה?
השופטים אוהבים לדבר על "שוויון", אך בפועל מדובר בסלקטיביות מהודרת, אפליה במסווה של שוויון. יש קבוצות באוכלוסייה שאינן משרתות בצבא וממשיכות לקבל את מלוא הסיוע והסבסוד מהמדינה בכלל המגזרים.
כאשר בית המשפט בוחר להטיל סנקציות כלכליות דווקא על קהילה מסוימת, אין זה צדק - אלא ניסיון לכפות שינוי באורח חיים באמצעות לחץ כלכלי. שופטים שאינם חיים חיי תורה מתקשים לראות שלימוד התורה נתפס כמגן רוחני על העם והארץ. הענשת ילדים רכים כ"עונש" על נאמנות הוריהם לאמונתם ולמצפונם, היא פגיעה שאין לה הצדקה מוסרית.
בית המשפט אוהב להצהיר שהוא כל-יכול, מהיכולת לבטל חוקים ועד פסילת החלטות ממשלה שאינן לרוחו. אך אין חולק שלבית המשפט אין זכות לפגוע בלחם ובחינוך של ילדים רכים. סבסוד מעונות או סיוע בדיור אינם "מתנות", אלא מענה לצרכים אנושיים בסיסיים. העוול הנגרם כאשר משפחות ברוכות ילדים נקלעות למצוקה כלכלית עמוקה, גדול לאין שיעור מכל "חטא" פוליטי המיוחס להורים.
כאשר משתמשים במצוקת ילדים ככלי בוויכוח ציבורי - נחצה קו מוסרי ברור. צדק הפוגע בילדים חפים מפשע אינו צדק.