אתמול סיימתי להעביר השתלמות לעשרות מנהלים על נושא התפילה במסגרת סמינר מנהיגות מנהיגות של החמ"ד ב'בית יציב' ויצאתי עם בערה בלב:
עמדתי שם מול אנשי חינוך יקרים, מסורים, מובילים, איכפתיים ושאלתי אותם את האמת הפשוטה:
מה אנחנו בעצם רוצים מהנוער שלנו? אנחנו דורשים מהם להתייחד עם קונם בשבע וחצי בבוקר, אבל בואו נודה על האמת, הכל סביבם עקום.
אין בניין של קומה אישיותית, אין תנאים סביבתיים, ובגדול, אנחנו בעצם מבקשים מהם להטיס מטוס בלי שבנינו להם בכלל מסלול המראה.
הנה המציאות כפי שהיא:
נער נכנס לבית המדרש כשהוא שקוע עד צוואר בווטסאפ ובטיק-טוק. המוח שלו מחווט לסרטונים של 15 שניות ולסיפוקים מיידיים.
ואז, בבת אחת, אנחנו מצפים ממנו לעבור לתנועה "אנכית", עמוקה ואיטית של עמידה מול האינסוף. זה פשוט לא כוחות!
הקוגניציה שלהם עברה טרנספורמציה כזו ששריר העמקות שלהם נמצא על "הולד" בגלל מכבש האינפורמציה המבעבעת בהם. אנחנו נלחמים כאן בכימיה של הדופמין, לא רק ביצר הרע.
הבעיה העמוקה ביותר היא מה שקראתי לו "הקומה הראשונה החסרה".
המערכת שלנו אול-אין על הקומות העליונות, דקדוקי הלכה, גמרא בעיון וערכים מופשטים. אבל מה עם התשתית האונטולוגית?
המקום שבו הנער שואל "מי אני מול המציאות?".
אנחנו מלמדים אותם את ה"איך", אבל משאירים אותם יתומים מה"למה".
כששאלתי תלמידים "מי זה בעצם האלוהים הזה שאתם מתפללים אליו?"
קיבלתי דממה ומבוכה. הם שותקים כי אף פעם לא פתחו איתם את זה באמת.
הנה המסקנות האופרטיביות שיצאנו איתן מההשתלמות, כדי שלא נמשיך להיות רק "ציידי שקט" במסדרונות:
- בניית "זמן שהייה" מובנה: אי אפשר לקפוץ למים קפואים בלי הכנה.
- בדיוק כפי שלא ניגשים לבגרות בלי ללמוד, לא ניגשים לתפילה היישר מהסמארטפון.
- המוסדות חייבים להקדיש לפחות עשר דקות מובנות במערכת להכנה, "צינון" וניקוי התדר לפני שהתפילה מתחילה.
- פיתוח אינטליגנציה דתית:
בעקבות הרב דוב זינגר, עלינו להבין שתפילה היא מיומנות שצריך ללמוד איך לגשת אליה. זה דורש שפה אמונית שמדברת אל הקומה הראשונה של הנפש ולא רק דוגמטיקה הלכתית.
הפיכת התפילה למקצוע ליבה:
מנהלים צריכים להפסיק להתייחס לתפילה כאל "משהו שצריך לגמור" כדי להגיע לשיעור גמרא. זה דורש הקצאת זמן ומשאבים, ובעיקר התעניינות אמיתית של ההורים והצוות.
כשאתם נכנסים ליום הורים, אל תשאלו קודם על מתמטיקה; תשאלו "איך התפילה שלו?".
גישור בין ה"אורות" לשגרה:
הנוער צמא לרוחניות, אנחנו רואים אותם בהמוניהם בסליחות בכותל. האתגר שלנו הוא ללמד אותם שגם בתוך ה"אפור" והסיזיפיות של יום חול רגיל בשבע וחצי בבוקר, נמצא העומק האמיתי.
דוגמה אישית נקייה: תלמיד לא יכול להתרכז כשהוא רואה דמויות סמכותיות יוצאות לדבר בזמן התפילה.
עלינו להיות המודל לעמידה יציבה ונקייה, בלי פילטרים.
בסוף, המטרה היא לא "שקט תעשייתי" בכיתה, אלא לבנות דור שיודע להקשיב לקול הפנימי שלו.
רק אם נבנה את הקומה הראשונה, נזכה לראות אותם נושמים באמת את המילים: "קָרוֹב ה' לְכָל קֹרְאָיו, לְכֹל אֲשֶׁר יִקְרָאֻהוּ בֶאֱמֶת".
ולסיום הכי חשוב: זה שאנחנו 'אול אין' על העניין, זו הבשורה החשובה ביותר לנו.
למפות. להצביע על עצם הבעיה ולהגיע עם נכונות ומודעות וכמובן, תפילה לסיעא דשמיא לתכנון אסטרטגי בהיר ומדויק להמשך הדרך.
מוזמנים להצטרף לקבוצת הווטסאפ של סיעור המוחות של אנשי החינוך שמלמדים בחמ"ד:Avinoam811@gmail.com
שימו לב! הקבוצה היא יוזמה פרטית ולא קשורה לשום גוף רשמי ומכאן בעצם גם חשיבותה.