השבוע פסק בג"ץ שהגרלת "דירה בהנחה" תידחה עד להסדרת חוק הגיוס. המדינה, כך הוסבר, צריכה לבחון מחדש את הקריטריונים כדי לוודא 'שוויון'.
אך בעוד המערכת המשפטית והפוליטית מתקוטטת על הגדרת השוויון בנטל, חסרי הדיור בקצה מתבאסים שוב. אולי הגיע הזמן שנסתכל למציאות בעיניים: המרדף אחרי ההגרלה הוא לא תוכנית דיור - הוא אשליה שמשולה לזכיה בפיס.
אי אפשר להתעלם מהאירוניה ופרדוקס השיוויון.
המדינה עוצרת הכל בשם "ערך השוויון", כדי לוודא (אולי בצדק) שחלילה מישהו שלא משרת יקבל עדיפות. אבל בואו נדבר על השוויון האמיתי בשיטת ההגרלות: איזה 'שוויון' יש בשיטה שבה המדינה מחלקת מיליון ש"ח במתנה ל-8,000 זוכים מאושרים, בזמן ש-140,000 משפחות אחרות נשארות מאחור עם אפס סיכוי לרכוש דירה?
בזמן שאנחנו מתווכחים אם החרדים "שווים" מספיק כדי להשתתף במיזם, שכחנו לשאול איך הפכנו את הזכות הבסיסית לקורת גג למפעל הפיס הלאומי. "דירה בהנחה" היא לא מדיניות רווחה, היא מערכת של "אקסטרה-שוויון" למעטים על חשבון הכלל.
הפעם האחרונה שפתרו בעיות לאומיות באמצעות פור וגורל הייתה בשושן הבירה. כשמדינה מחלקת מתנות ענק לקבוצה קטנה שנבחרה במקרה, היא לא מייצרת צדק חברתי - היא מייצרת תסכול חברתי עמוק.
מי שזכה - הסתדר. מי שלא? שימשיך לרדוף אחרי הזנב של עצמו.
הכתובת היא לא בהגרלה, היא באסטרטגיה ובהסתכלות קדימה על הפריפריה בנגב ובגליל
הבעיה העיקרית היא האשליה - זוגות צעירים עוצרים את חייהם למשך שנים, גרים ביחידות דיור דחוקות ומחכים לנס משרד השיכון. במקום לשאול "איפה אנחנו יכולים לבנות חיים בכוחות עצמנו?" ולבנות תכנית עבודה - הם שואלים "מתי תהיה הגרלה?".
בעיניי חובתנו היא להתנער מהאשליה - ללמד את הזוגות הצעירים חינוך פיננסי, לבנות תכנית עבודה אמיתית שתעזור להם להגיע לדירה משלהם ולזכור ש"דירה בהנחה" היא לא אסטרטגיה כלכלית.
דחיית ההגרלה היא הזדמנות עבורנו, כחברה, לחשב מסלול מחדש. להסתכל על הפריפריה בנגב ובגליל שם עוד ניתן למצוא דירות במחירים 'שפויים', לראות את העתיד ואת הצמיחה המדהימה של הדרום, להפסיק לחכות לנס ולחזור לערכים של פעם שהמגזר הדתי לאומי יודע לייצר: התיישבות, יוזמה ובנייה במקומות שבהם אנחנו באמת נחוצים.
הכותב הוא צבי קלטר' יועץ נדל"ן ומוביל קהילת יותר נדל"ן משכל
