האווירה לקראת הבחירות הקרבות ובאות מתחממת. ברקע יש מצב ביניים בכל החזיתות והולכים ומתרבים הסימנים שיתקבע איכשהו מצב בו כולם חובשים את הפצעים ונמצאים בהפסקת אש כזו או אחרת ללא הסכמים מדיניים ברורים.
מי שהזדרז ופרץ את תחום החזית הפנימית היו בנט ולפיד, שנקלעו למצוקה פוליטית, בנט בגלל התחזקות איזנקוט, ולפיד בשל הסקרים הנמוכים שלו.
בנט ולפיד שחזרו את ברית האחים שהיתה להם בעבר ועשו את האיחוד של ביחד, עדיין לא אחדות אפילו לא באופוזיציה אבל סוג של התאגדות. בימין יש מצב של קפאון לכאורה על רקע מנהיגותו הבלתי מעורערת של נתניהו, אבל הולכים ומתרבים קולות רקע והולכים ומתרבים הסימנים לזרמי שטח עמוקים של חוסר שביעות רצון.
לפעמים מנתניהו עצמו, שבכל הנושא של חיזבאללה ותושבי הצפון לא חד מספיק ולא נוקט מדיניות עצמאית מספיק מול טראמפ, וגינוני השררה שלו ומשפחתו. מתפתחת התנגדות לפעילות המוגזמת והפופוליסטית של חברי הכנסת מהליכוד עצמו, הביביסטים והחנפנים למיניהם, וגם מבן גביר וסמוטריץ'. בימין המתון והליברלי יותר חסרה מפלגה מתאימה שתאזן את החרדים והקיצוניות שמיוחסת לסמוטריץ' ובן גביר.
מצבו של סמוטריץ' בסקרים יותר מעורר דאגה, ולמרות פעילותו הברוכה למען ההתיישבות הוא עדיין אימפולסיבי ומגזרי מדי, ובן גביר שגם לו הישגים מסוימים בכמה נושאים נתפס כקיצוני ופופוליסטי מדי, לא רציני דיו להנהיג מסגרת גדולה.
כל זה מייצר תחושת ווקום מנהיגותי ומפלגתי וצורך במסגרת ימין רחבה יותר שיש לה את הפוטנציאל להתעלות ולהתרומם מעל הבוץ הפנימי החברתי, לא להתכתש בלי סוף מול השמאלנים והרל"ביסטים ולפתח ולצמוח עם כל הטוב שנחשף בעם ישראל וביהדות בכלל ולרומם גם את הפוליטיקה. בנט ולפיד הם סוג של "האחים השטוחים", וזה לא בהכרח גנאי היות ועדיין הם פוליטיקאים מוכשרים עם גישה חיובית לציונות, לצבא ולמדינה. הימין צריך לשמור על גדלות נפש ורוח ולא להגרר לרוח ערץ 14, שעושה עבודה חשובה למאזן עם התיקשורת האחרת, אבל קצת יורדת מדי לרמתם.
כל זה מביא להכרה שהמסגרת של הבית היהודי בשעתו היתה רחבה יותר מהציונות הדתית ועוצמה יהודית שנתפסים כמגזרים מדי. ואכן אולי בשלה ההכרה בצורך במפץ כזה שיקים את "הבית היהודי השני". בשעתו ההקמה של הבית היהודי היתה סוג של בשורה, פרי מרעיונותיו הפוריים של אורי אורבך המבריק ומדמותו הרוחנית של הרב רונסקי.
הם המליכו עליהם שני פוליטיקאים מוכשרים מתוסכלי שרה נתניהו נפתלי בנט ואיילת שקד. יחד הם התפתחו למסגרת הרחבה והגדולה יותר מאז המפד"ל בתקופת גדולתה. הקדנציה הראשונה היתה מוצלחת מאוד, והשנייה קצת פחות, ובשלישית נפתלי בנט חש שמסגרת המפלגה והציבור הדתי לאומי חוסמת אותו, פרש וגרר את איילת שקד, שלימים התחרטה על המהלך. יחד הם הקימו את ימינה אשר הייתה לה הצלחה קצרה יחסית.
ימינה לא השכילה להימין ולהתרחב, אבל הביאה את בנט לשיא שאיפותיו להיות ראש ממשלת כשהמבשל העיקרי של המהלך היה יאיר לפיד והם הצליחו לקיים ממשלה צרה תקופה קצרה. בנט ניצל משבר פוליטי לטובתו ו"גנב" יחד עם לפיד ראשות ממשלה קצרה. כהונה אשר מציבה אותו היום בעמדה הטובה ביותר באופוזיציה לנצח את נתניהו . כעת הם חוברים "ביחד" ומנסים לשחזר את ההצלחה.
איילת שקד בינתיים נמצאת לאחור בעמדת המתנה וליברמן מנסה לגייס אותה ולמצב עצמו כימין היחידי באופוזיציה וכראש הרל"בים. יש תקווה שהיא לא תתפתה להצטרף אליו ותזכור שהיא עדיין אהודה בימין ובציבור הדתי לאומי. במידה ותבנה הבית היהודי השני אפשר יהיה לתת לה מקום מכובד, אבל לא ממש בראש. יש צורך להציב מנהיגות חדשה. הרב תמיר גרנות מסמל דמות של אב שכול ואיש רוח שלא יורד לרמת השיח הפוליטי הנמוך הקיים ולכן חוצה בקלות קהלים רחבים מהעם.
דדי שמחי ובונצל גם הם אבות שכולים שמסמנים דמויות אחרות בציבור. עופר וינטר מסמל את איש הצבא האידאלי, אבל אם יהפוך לפוליטיקאי יש חשש שיהיה כמו אפי איתם, פחות מתאים, ורצוי לנסות להחזירו לצבא בדרגה ותפקיד גבוה יותר לחזק את רוח הקרב. ניתן לקוות שמכל הדמויות החיוביות הקיימות יצמח מנהיג אחר שיבנה את הבית השני.
לימין בכלל יש אג'נדה ואידאולוגיה ברורה יחסית, ומבין המפלגות הנוכחיות אין מי שממש מייצג או מציג מנהיגות ברורה ומוסכמת כזו שיכולה אפילו להכיל את סומטריץ לפחות ובהמשך אולי גם בן גביר ולייצר כוח פוליטי גדול יחסית שיחד עם הליכוד עם נתניהו או בלי נתניהו, תלוי בבריאותו ומשפטו.
ינצחו את הבחירות. בזכרון הפוליטי הקצר זכורה לטוב ה"בית היהודי", ושיקום המסגרת שלה היום עם דמויות חדשות תוצאה של המלחמה הארוכה שנכפתה עלינו, יכולים להציב מסגרת שתאתגר אפילו את הליכוד או חלקיו המסורתיים ויהודיים יותר. עד הבחירות עוד יהיו התפתחויות רבות שישפיעו על מה שקורה, אבל מה שחשוב שגם בימין תתחיל התארגנות חדשה ולא בהכרח תואמת או המתחרה במה שקורה באופוזיציה.
הכותב הוא פסיכולוג קליני