"צ'רלי עבד קשה והצליח מאוד בסיקור תחרויות האתלטיקה באולימפיאדה קודמת, ולכן הוא הופתע וכעס מאוד כאשר הודיע לו הממונה עליו כי באולימפיאדה הבאה הוא לא יסקר את תחרויות האתלטיקה המרכזיות והחשובות, אלא יעבור לסקר תחרויות שחייה וקפיצה למים.
"צ'רלי, שלא הכיר כלל את ענפי הספורט הללו, היה מתוסכל מאוד. הוא הרגיש שלא מעריכים אותו וכעס מאוד. הוא סיפר שנהגו בו לא בצדק. כעסו החל להשפיע על כל מה שעשה".
את הסיפור הזה על השדרן הנודע של רשת אן־בי־סי, צ'רלי ג'ונס, סיפר ד"ר קנת' בלנצ'רד בהקדמה החדשה לרב המכר העולמי "מי הזיז את הגבינה שלי", מאת ד"ר ספנסר ג'ונסון. הספר, שמלמד איך להתמודד עם שינויים בחיים, נכתב כמשל פשוט ומשעשע אך הרעיון שלו יסודי ובעל משמעות רבה, וכפי שנכתב על הכריכה האחורית של הספר: "שינוי יכול להיות ברכה או קללה. תלוי איך בוחרים להסתכל עליו".
לאחר שצ'רלי ג'ונס שמע את הסיפור "מי הזיז את הגבינה שלי", הוא סיפר ש"צחק מעצמו ושינה את גישתו. הוא הבין שהממונה עליו פשוט "הזיז את הגבינה שלו". אז הוא הסתגל לשינוי. הוא למד את שני ענפי הספורט החדשים, וגילה שכאשר הוא עושה משהו חדש, הוא מרגיש צעיר.
"עד מהרה זיהה גם הממונה עליו את גישתו החדשה ואת העוצמות החדשות שהביא לתפקיד, והוא החל לקבל תפקידים טובים יותר. הוא זכה להצלחה רבה יותר מאי פעם, ובסופו של דבר הגיע להיכל התהילה של הפוטבול האמריקני, בשדרת השדרים.
"זהו רק אחד מהסיפורים הרבים ששמעתי על השפעת הסיפורים על אנשים - מחייהם המקצועיים ועד חיי האהבה שלהם" (מי הזיז את הגבינה שלי, מהדורת תשע"ו, 2016, עמ' 18-19).
אז למה החלטתי להזכיר את הספר הזה דווקא עכשיו?
סוד חייו של רשב"י
מדי שנה כמעט, לקראת ל"ג בעומר, היה מספר מו"ר הרב אלישע וישליצקי זצ"ל את הסיפור על סודו של רבי שמעון בר יוחאי, רשב"י. סיפור שמקבל השבוע משנה חשיבות, בעקבות החזרה לישוב שא־נור, כן נזכה בעזרת השם לשוב לגוש קטיף ולכל היישובים שנחרבו. וכך סיפר הרב אלישע: "רשב"י, סוף חייו, היום האחרון - הוא עצמו מתאר את זה באחד מהחלקים של הזוהר, ב'אדרא זוטא', פרשת האזינו. אוסף את כל חכמי הדור ונפרד מהם, והוא אומר להם: 'אני רוצה לגלות לכם את הסוד של החיים שלי, מה הניע אותי'.
"אתה חושב על כל מאות האלפים שהולכים לרשב"י למירון, אם היית עוצר אחד־אחד והיית שואל: 'תגיד לי, מה הסוד של רשב"י?', מה הוא היה עונה? הסוד שלו, הוא (=רשב"י) אמר, זה: 'לכל מקום שהקדוש ברוך הוא רצה שאני אלך - הלכתי'. זה הסוד.
"דמות כזאת גדולה, עם כזאת הערצה, עם כאלה תפילות שנשמעו שם, לסכם את הכול במילים האלה... זה שרשב"י הולך למקום שהקדוש ברוך הוא רוצה ללכת...
"יצא לי להיות ביישוב שא־נור, בל"ג בעומר האחרון לפני הגירוש, לפני החורבן. הם עשו מדורה ענקית, וביקשו שאבוא. ככה, בירידה מהרכב, יצא לי לחשוב: איזו החמצה כזאת, איפה הייתי יכול להיות, ברשב"י, ואיפה אני נמצא? בשא־נור.
"עלה לדבר בנו של הרב דב ליאור, כי הרב ליאור היה צריך להגיע והוא לא הרגיש טוב, אז הוא שלח מכתב עם הבן שלו. הוא מתחיל להקריא, והרב ליאור מספר סיפור על הרב מרדכי אליהו, זכר צדיק לברכה (ולימים שמעתי את זה מעוד כל מיני זוויות, סיפור אמיתי)".
למה רשב"י לא במירון?
המשיך הרב אלישע לספר את סיפורו של הרב מרדכי אליהו: "במלחמת ששת הימים, התקופה שבין יום העצמאות ליום ירושלים - הייתה תקופה נוראה. השם שנתנו לה אז: 'תקופת ההמתנה'. מאות אלפי חיילים מגויסים, חוסר אונים מדיני, לחץ עצום מצד מצרים שמתחברת לירדן, סוריה ועיראק. חששות גדולים היו בארץ לאורך התקופה הזאת - בין עשרה שבועות בכלל, ובין יום העצמאות ושבועות. גם בתווך - ל"ג בעומר, י"ח באייר".
"הרב אליהו, כל שנה היה עולה למירון לרשב"י, להדלקה. באותם ימים הוא חלם חלום. רשב"י התגלה אליו בלילה, אמר לו: 'חכם אליהו, אין לך מה לבוא למירון השנה, תשכ"ז'. למה? אמר לו רשב"י: 'אני הולך אצל החיילים בדרום, אני לא נמצא במירון'".
"זה לא בהכרח אחד מהמקומות שחשבתי עליהם שהקדוש ברוך הוא קרא לו לרשב"י..."
וכך חתם הרב אלישע את דבריו, בתביעה האופיינית שלו להגדלת מושגי עבודת השם שלנו בחבלי משיח: "זאת בדיוק השאלה: מה זה 'מי פעל עם אל'? כל מערכת היחסים שלנו כאומה וכיחידים עם הקדוש ברוך הוא - גם אם נוסיף את המושג 'אבא' שאולי הוא מדגיש יותר קרבה - אבל זאת לא מגמת עבודת השם. מגמת עבודת השם היא "ונקדשתי בתוך בני ישראל" (ויקרא כב, לב), כמו שנאמר בהקשר אחר קודם - אחריות. זה לא סותר קרבה, זה לא סותר גם הדגשה פרטית של עבודת השם, אבל זה תמיד יהיה כלי חמדה - לא העיקר. העיקר זה איך לשרת".
גאולה 2.0
חשבתי על הדברים האלה היום, כאשר ראש הממשלה נתניהו הודיע במכתב לשרי הממשלה שהילולת מירון תתקיים השנה במתכונת סמלית בלבד (בשל הפרות הפסקת האש של חיזבאללה).
הודעתו הובילה להתפטרות הפרויקטור שהיה ממונה על הובלת האירוע במירון וניהולו. לפי מה שפורסם בתקשורת הוא אף הצהיר: "אני לא מתכוון לשתף פעולה בשום צורה עם הגבלות במירון, ו"מי שחושב שאפשר לסגור את מירון בל"ג בעומר פשוט מתכחש למציאות..."
חשבתי על כל מה שאנחנו חווים במהלך המלחמה הגדולה והארוכה הזאת, ובכלל - בכל השנים האחרונות, מאז הקורונה; על תוכניות שמשתנות ללא הרף ואירועים שזזים מכאן לשם ומשם לכאן. על קונספציות שנשברות שוב ושוב אל מול סלעי המציאות. על תיאוריות, תחזיות, סקרים ושלל מומחים ולשעברים שמתגלים שוב ושוב בטעויות מביכות ובחוסר הבנה בסיסי של המציאות.
כאילו הקדוש־ברוך־הוא מזיז לנו שוב ושוב, פעם אחר פעם את הגבינה. או אולי נכון יותר - את הגאולה שלנו... והתזוזות האלה גורמות לנו, או לפחות אמורות לגרום לנו, לעדכן גרסה ולא להתקבע בתבנית מסוימת, שאולי התרגלנו אליה.
ואולי לכך רומז רשב"י בדבריו בגמרא: "כל מקום שגלו ישראל שכינה גלתה עמהם. גלו למצרים - שכינה עמהם... גלו לעילם - שכינה עמהם... גלו לבבל - שכינה עמהם... גלו לאדום - שכינה עמהם..." (מגילה כט, א).
רשב"י צועד בעקבות קונו, הקדוש־ברוך־הוא, והולך למקום שבו נמצאת השכינה. זהו המקום שבו צריך אותו, ולשם הוא נודד. כי ארץ ישראל, לדברי רשב"י, היא אחת המתנות הטובות שנתן הקדוש ברוך הוא לישראל, "שאינן נקנות אלא על ידי ייסורים" (ברכות ה, א).
היסורים מזיזים לנו את הגאולה, אבל רק ככה אנחנו משתחררים מהדרך שאולי דמיינו אותה, ופוסעים לעבר הגאולה האמיתית, כפי שה' מוביל אותנו אליה. וכפי שמובא במוטו לספרו של ג'ונסון:
"החיים אינם מסדרון ארוך וקל שבו אנו משוטטים חופשיים ועולצים, כי אם מבוך ובו מעברים שדרכם עלינו לגשש את דרכנו, אבודים ומבולבלים, שוב ושוב מגיעים למבוי סתום.
"אך תמיד, אם נאמין, ייפתח לנו שער, אולי לא שער שאנו עצמנו חשבנו עליו, אבל כזה שיתברר לבסוף כשער שיועיל לנו".