החלטת בג"ץ ליתן חודשיים לממשלה לגבש מתווה לוועדת חקירה היא אליה וקוץ בה.
מחד, לא ניתן צו המורה על הקמת הוועדה הממלכתית, תוצאה סבירה נוכח האקטיביזם חסר הרסן שבו נוקט בג"ץ בתקופה האחרונה. העובדה שלא נכפתה הקמתה של הוועדה הממלכתית על הממשלה, אלא ניתנה דחייה של חודשיים בהחלטה צפויה כזו, היא במובן מסוים הישג שיש לזקוף לזכות המשפחות השכולות, ובפרט אלו שהודרו מהדיון באופן מקומם והרעידו בזעקותיהן, יחד עם תומכיהן, את קירות אולם ג' של בג"ץ.
אך אין זו סיבה לשאננות. שכן מנגד, כאילו נשכחה מעיני הציבור ונבחריו העובדה הפשוטה כי מלכתחילה לא הייתה לבג"ץ כל סמכות להורות על הקמת ועדה כפי שדרשו העותרים, היות שסעיף 1 לחוק ועדות חקירה, תשכ"ט-1969, קובע באופן ברור:
"ראתה הממשלה שקיים עניין שהוא בעל חשיבות ציבורית חיונית אותה שעה הטעון בירור, רשאית היא להחליט על הקמת ועדת חקירה שתחקור בעניין ותמסור לה דין וחשבון."
כלומר, עצם ההתערבות של בג"ץ בסוגיה ציבורית שאינה בסמכותו, באמצעות קיום הדיון, פסולה מיסודה.
בלית ברירה, הממשלה, באי כוחה והציבור נאלצים שוב ושוב להופיע מול הרכב עוין ולבלוע את הצפרדע.
כך היה בבג"ץ בן גביר בשבוע שעבר, וכמעט בכל עתירה נגד הממשלה שהגיעה לפתחו של בג"ץ במהלך השנה האחרונה. כטיפה החוצבת בסלע, בג"ץ מכרסם שוב ושוב בעקרון שלטון החוק, כולם כפופים לחוק, חוץ משופטי בג"ץ. לכן ברור כיצד השאלה העקרונית "למי הסמכות על פי חוק" הפכה בשבוע שעבר לאסקופה נדרסת בידי השופט שטיין, שלא ברור כיצד דבק בו התואר "שמרן", כשהוא מוכיח בדיוק את ההפך (תודה, איילת שקד), משום שטרם נבראה הסמכות שאינה נתונה לבג"ץ. מסתבר שאת אותו סעיף 1 בחוק ועדות חקירה יש לקרוא עם כוכבית קטנה ובלתי נראית: "רשאית*", ובלבד שהרשות השופטת הרשתה לממשלה להיות רשאית.
בדיוק כמו בבג"ץ בן גביר, בדיוק כמו בבג"ץ נציב שירות המדינה, בדיוק כמו בבג"ץ הפרימטר, כך גם בבג"ץ ועדת החקירה, עתירה שדינה להידחות על הסף. לבג"ץ אין סמכות בחוק להתערב בשיקולי הקמת הוועדה. נקודה.
אך הפעם הוסיף בג"ץ חטא על פשע, לא זו בלבד שחרג מסמכותו בעצם קיום הדיון, אלא שחרג מסמכותו גם באופן ניהול הדיון, כאשר, באופן מחפיר וכרגיל בחוסר סמכות, הורה על סגירת הדלתיים בפני הציבור, וחמור מכך, בפני בעלי הדין.
האם יעלה על הדעת שאילנה ראדה לא תורשה להיכנס לדיון הנוגע לרצח בתה, תאיר ז"ל?
באיזה עולם מעוות אביעד גליקמן מקבל זכות לשבת בדיון, אבל האב השכול, קובי סמרנו, לא?
איך אפשר להסתכל לגליה חושן בעיניים, האם הגיבורה והמרוסקת, שאיבדה את בתה הדר בנובה, ולומר לה: את נשארת בחוץ? כל זאת למרות שהחוק מתיר, ולמרות שמשפחה נוספת הייתה זכאית להיכנס לדיון, אפילו לשיטת אותו כלל שרירותי שנקבע בבוקר הדיון.
כאן יש לומר כי המשפחות השכולות מאוחדות כולן בדרישתן לקדם את הקמת ועדת החקירה לאירועי טבח ה-7/10, אלא שהן נחלקות בסוג הוועדה ובזהות חבריה.
כידוע, ח"כ קלנר (ליכוד), שגם נכח בדיון, מקדם חוק ייעודי להקמת ועדה פריטטית, אך האופוזיציה הבהירה זה מכבר כי אין לה עניין לקחת בכך חלק. אני סבורה כי משהוצעה ההזדמנות לשוויון בייצוג ונדחתה, על הממשלה לפעול כעת בכל כוחה לממש את משילותה בהעברת החוק בהקדם. זה המעט שמצופה ממנה לעשות למען ההורים היקרים שאיבדו את היקר להם מכל ועוברים מסכת ייסורים.
מן הסתם, טרם נאמרה המילה האחרונה של בג"ץ בסוגיה זו. בין אם יעבור החוק של קלנר ובין אם לא, מסר אחד חשוב הדהד מחוץ לאולם בג"ץ ביום חמישי האחרון, נגמרו הימים שבהם השופטים משחקים מול שער ריק.