במשך שנים התרגלנו לדבר על "קונספציה" בהקשר של חמאס והערכות המודיעין. אך בזמן שאנו מנתחים את כשלי העבר, אנחנו כולנו, מימין ומשמאל, לוקים קונספציה מסוכנת לא פחות, שקטה ואכזרית: נרמול השכול, האובדן והפציעות.
בקרב הציבור כולו, אבל גם בזה המהווה עמוד שדרה מרכזי של המערך הלוחם, בעל ערכי התיישבות ובטחון מתוך כוח, הציונות הדתית, התקבעה תפיסה במסווה של גבורה, לפיה נפילתם ופציעתם של חיילנו היא גזירת גורל בלתי נמנעת, כי עושים כל מה שיכולים אבל יש דברים שאי אפשר למנוע.
האמנם?
איפה במציאות הפוליטית של ימינו, במקום בו אין לחץ ציבורי, או גרוע מזה - יש הסכמה שבשתיקה, עדיין "עושים כל מה שאפשר"?
התשובה ברורה.
האירוניה זועקת לשמיים: הציבור הישראלי שיודע להרעיד את המדינה סביב סוגיות של ריבונות, רפורמה משפטית או החלטות בג"ץ, מפגין שקט תעשייתי מצמרר כשמדובר בבטיחות הישירה של הבנים שלנו, חיי הילדים, הערך החשוב ביותר, זה שלעניות דעתי עומד לפני כל סוגיה פוליטית, מדינית, חברתית או דתית.
איך נתנו לכזה עיוות מקום?
מי שמעיז להלין נתפס כסרבן, כמפגין חולשה, כמי שלא מבין כלום, גם אם טיב הביקורת אינו כנגד עצם הלוחמה, אלא בדרישה לשנות את אופיה. איך לא למדנו מה טיבה של קונספציה, ומה צריך לעשות כדי להתפכח?
היכן שהלחץ הציבורי שותק, הפשרות מתחילות
היכן שהלחץ הציבורי נעלם - שם מתחילות הפשרות. כמה נורא שבהקשר הזה אנחנו מדברים על טובי בנינו שנהרגים - מוות שניתן היה למנוע. נכות שניתן למנוע.
לציבור בישראל בכלל, ולציבור הימני והדתי-לאומי בפרט, יכולת מרשימה להחדיר נרטיבים לצמרת המדינית, הצבאית, החברתית והתקשורתית. כשמדובר בפינוי מאחזים או בלוסי אהריש - הקול זועק.
אך, כשלוחמים נכנסים למבנים ממולכדים (אפשר להניח שגם בעזה וגם בדרום לבנון כל בית שני ממולכד, במקרה הפחות גרוע) תוך כך שיש בבירור סיכון לחייהם - או אז המערכת עושה חישוב קר של שיקולי זמן, תקציב, או מוסר כלפי הצד השני, וללא מיקסום הטכנולוגיות הנמצאות בשוק למניעת הפגיעה בחיילנו,
השקט רועם. אין אף אחד ברחובות, דעת הקהל לא עסוקה בזה, הרשתות החברתיות לא זועקות, משפיענים לא חולקים את דעתם..
בפועל התפיסה ש"עושים מה שאפשר" היא לא יותר מאמירה רדודה ואינה משכנעת. המציאות היא שצה"ל מתנהל תחת פשרות תקציביות וטקטיות כי אף אחד לא מציב קו אדום. כי כולם מוכנים לשלם את המחיר. איך. זה. יתכן?
ברווזים במטווח: המחדלים והפתרונות שמחכים בחוץ
שיהיה ברור, מדובר בפערים שניתן לצמצם אם רק נקום מהקונספציה, נוסיף עוד ערכי חיים למשוואה ויהיה פה מספיק לחץ ציבורי, שלא יתמקד רק בכן כיבוש לא כיבוש, כן לוחמה לא לוחמה, אלא בעיקר, בשמירה על חיי ילדינו החיילים
- איום הרחפנים והכתובת שעל הקיר: למרות שרחפני הנפץ הפכו לאיום קטלני ביומיום, המענה בשטח מקבל ציון נכשל. חברות כמו Anduril האמריקאית כבר מפעילות מערכות כמו ה -Roadrunner מיירט אוטונומי רב-פעמי לרחפנים שכבר נפרס מבצעית בצבא ארה"ב (מקור). בצה"ל, המערכות המקבילות (כמו הלייזר "מגן אור") עדיין בפריסה מוגבלת מאוד, והלוחמים בשטח נותרים חשופים.
אולי הפיתרון האמריקאי לא מתאים, אולי לישראל צריך לדבר על פיתרון אחר, אבל, כל תיכוניסט יודע שזה כבר המציאות כמה שנים טובות באוקראינה. ספרו לי שהפיקוד הצבאי לא התפשר פה על חיי החיילים.
- שקיפות תרמית והסוואה: עוד דוגמה - קיימת טכנולוגיה ישראלית פורצת דרך של חברת Polaris Solutions Kit 300 - יריעת הסוואה רב-ספקטרלית שהופכת לוחמים לבלתי נראים באמצעי ראייה תרמיים. למרות שהטכנולוגיה נבחנה, נראה שפריסתה המלאה לכלל הלוחמים מתעכבת שנים משיקולי תקציב, בעוד יחידות מיוחדות בעולם כבר רוכשות אותה (מקור) . שוב, אולי גם הפעם הדוגמה הזאת לא ישימה מסיבות אלו או אחרות, אבל איפה הציבור הטכנולוגי שלומד על הדברים האלו, מבין אותם ובעקבות הידע שרכש ומפעיל לחץ לכיוון הזה ?
כולנו הפכנו מומחים לטכנולוגיות אטום, חקיקה משפטית ופוליטיקה מקומית, איך אנחנו מרשים לעצמנו לא להיות באותה רמת מומחיות כשמדובר בשמירה על החיילים?
- הזנחת הנגמ"שים הממוגנים: זה עשור שרכש נגמ"שי ה"נמר" וה"איתן" הממוגנים מתנהל בעצלתיים בשל מגבלות תקציב, מה שמאלץ כוחות מילואים להמשיך להשתמש בנגמ"שי "הזלדות" M113 מיושנים - "קופסאות פח" שהפכו למלכודות מוות (מקור)
הכתבה הזאת לא עוסקת בניתוח טכנולוגי של פתרונות שדה הקרב. המסר הוא אחר - כדי שההקפדה לשמור על חיי ילדינו תחלחל למעלה, אנחנו פה למטה צריכים להרים את הדיון ולהדהד אותו. זה מתחיל בלפקוח עיניים, לצאת מהאמונה העיוורת, "שעושים מה שאפשר" ולדעת על ההתפתחויות הטכנולגיות - מזל שאנחנו נמצאים בעידן ה AI .
קידוש המוות בשדה הקרב
כולנו גדלנו על אמירתו של טרופלדור בתל חי - טוב למות בעד ארצינו! אבל, הגענו למצב מעוות שבו המוות הפך לערך נעלה אם הוא בשדה הקרב ואין עליו עוררין. הנרטיב של "נפלו בגבורה" הפך לשמיכה שמתחתיה מנרמלים את הנורא מכל. כשההורים רצים לרחובות להפגין על חוק הגיוס או על שמירה על הדמוקרטיה - נושאים חשובים - הם שוכחים שהאנרגיה צריכה ללכת להגנה על כל מי שכרגע נמצא בקו האש.
האם הגענו למצב שאנחנו מקדשים את הקורבן ברמה שפוגעת בערך החיים? השתיקה מול העובדה שחיים אובדים בגלל "סמוך על סמוך" היא סוג של בעיה תרבותית בפני עצמה. אם תרצו זה ה"גיהאד" שלנו - הערצה של ההקרבה שמשכיחה שאנחנו נכשלים בחובתינו לשמור על הילדים שלנו בכל מחיר. בכל מחיר כספי. זה לא מתנגש עם ערך הלוחמה, עם הצורך להגן על המדינה והעם, עם התפיסה שאנחנו בשכונה קשוחה. זה טעות לחשוב שכן. טוב לחיות בעד ארצינו. ורק כשאין ברירה למות בעד ארצינו - ויש בררה.
תבקרו את החרדים, אבל אולי תעבירו קצת , רק קצת, מהאנרגיה העצומה הזאת אל הזירה הזאת - אל ההקפדה הבלתי מתפשרת - זה בדמם של החיילים, למה זה לא בדמינו? אם היה פה רבע מהדיון שיש סביב החרדים עבור החיילים, אין לי ספק שמצב הנפגעים בקרב היה שונה לחלוטין. באופן אירוני זה גם היה מקצר מאד את המערכה.
מה חייבים לעשות עכשיו?
- הקשחת עמדות ציבורית: דרישה לשקיפות מלאה על המענה לכלל האיומים (מבנים ממולכדים, נ"ט, רחפנים) לפני כל יציאה לשטח - לא רק בדיבורים, אלא מעשים, פרוטוקולים, הסברים.
- הפסקת הציות העיוור לסיכון: לוחמים ומילואימניקים חייבים לשאול שאלות טקטיות: "איך המבנה הזה נסרק?", "איזה אמצעי שיבוש רחפנים יש לנו?". האם אנחנו נכנסים למבנה שאין בו סיכון סביר לקריסה? האם בנקודה הזאת יש אפשרויות שמשום מה לא ננקטו? וכן, עלינו ההורים לבסס את זה - לא נעשה ונשמע. הפעם לא. זה ילחץ על הפיקוד בשטח ומשם יחלחל למעלה.
- לחץ של מובילי דעה: על נציגי הציבור, חברי הכנסת, ראשי המועצות, הרבנים, מובילה דעה, והעיתונאים בשני קצוות הקשת הפוליטית להעלות את העניין לדיון הציבורי. מי אתם העיתונאים שלא עושים את זה כבר בימינו ועדיין מעיזים להסתכל במראה? אתם כלב השמירה? אז תעשו טובה, תשמעו על החיים של הילדים שלנו , לא רק על הדמוקרטיה. משם זה יחלחל לממשלה: התמיכה במהלכים צבאיים של הציבור, ויכולת ההכלה, מותנית בשימוש באסטרטגיות ובטכנולוגיות המתקדמות ביותר, ללא פשרות משום סוג. חובת ההוכחה עליהם.
- מילוי הרחובות: מי ששולח ילדים או נכדים לצבא - וכל שכן מי שבעד התיישבות וריבונות חייב להיות הראשון שדורש אפס פשרות בחיי אדם. אי אפשר להחזיק שטח לאורך זמן על בסיס דם הבנים מבלי לוודא שאכן הכל נעשה כדי לשמור עליהם - זה רחוק מאד מהמצב היום. זוכרים את תנועת ארבע אמהות? איפה אנחנו היום? לא בעד או נגד שדה הקרב, אלא בעד אפס פשרות של הגנה טכנולוגית קוונטית והרמטית לכל תרחיש. לא פחות.
הבנים שלנו אינם ברווזים במטווח, והגיע הזמן שזה יהיה בדמינו.