'וַיְדַבֵּ֥ר ה' אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר׃ דַּבֵּ֥ר אֶֽל־אַהֲרֹ֖ן לֵאמֹ֑ר: אִ֣ישׁ מִֽזַּרְעֲךָ֞ לְדֹרֹתָ֗ם אֲשֶׁ֨ר יִהְיֶ֥ה בוֹ֙ מ֔וּם לֹ֣א יִקְרַ֔ב לְהַקְרִ֖יב... וְלֹ֤א יְחַלֵּל֙ אֶת־מִקְדָּשַׁ֔י כִּ֛י אֲנִ֥י ה' מְקַדְּשָֽׁם' [ויקרא כא].
ראוי לעמוד על שורש הלאו שבראשית הפרשה, הפוסל כהן בעל-מום מעבודה במקדש, בפרט אחר שבשבוע החולף, בטכס הדלקת המשאות לכבוד הנס הפלאי של 78 שנות מדינת ישראל, היה קונצנזוס של האומה כולה סביב בחירתו של תלמיד ישיבת ההסדר גולן, הלוחם הגיבור ארי שפיץ, הי"ו, כנציג האולטימטיבי של עם ישראל, דווקא בשל היותו בעל-מום שהקריב את שתי רגליו וידו בהגנה על העם והארץ. אף משהתעורר אחרי כחודש וחצי בהם היה מורדם מונשם, לא נס ליחו ולא נפלה רוחו, הגם שסיים מלחמה והחל מזה שנתיים במלחמה חדשה, מלחמת החיים.
זאת ועוד, עוד בטרם נכנס ללחימה בעזה, פתק מדהים שכתב לעצמו הראה על נכונותו למסור את נפשו בלב שלם למען העם והארץ. פיסת נייר עליה כתב: אני נכנס לעזה, אני נכנס עם עבר ועבור העתיד. עם כאב בטן קטן וחיוך גדול. אני נכנס עם כל מה שספגתי מהוריי ומשפחתי במהלך השנים בהן אני חי. אני נכנס עם שלמדתי מרבותיי וחבריי בישיבה. אני נכנס למען כל הנרצחים בעוטף. אני נכנס עבור העם שלי שקיים כבר אלפי שנים על מנת שיתקיים גם עשרות אלפי. אני נכנס בשם השם. ארי. פתק זה מזכיר את הוראת הרב אלחנן ספקטור, הי"ד, לתלמידיו בשואה, לברך על קידוש-השם.
יתר על כן, בספר 'לבוא בצבא' [עמ' 75] מסופר, שבכ"ג מנחם-אב תשל"ו, הגיעה קבוצה של נכי צה"ל לביקור בבית מדרשו של הרבי מלובביץ', במסגרת טיול שאורגן על ידי הצבא. בבואו לאולם בו התאספו עשרות הפצועים ממלחמות ישראל, לחץ הרבי את ידיהם בלבביות והחליף עמם מילות היכרות וברכה. לאחר מכן נשא הרבי לפניהם דברים, ובתוך דבריו כך אמר: '...אין דעתי נוחה מהשם שנותנים למישהו שהוא 'נכה', שזהו מראה על נחיתות וירידה, כי אם אדרבה צריך להדגיש בזה שהוא משהו מיוחד ומצוין על ידי בורא-האדם, שנתן לו כוחות מיוחדים יתרים על מה שישנם לאדם מן השורה, ולכן דווקא ביכולתו להתגבר על קשיים ומניעות שאין ביכולת להתגבר עליהם לאדם מן השורה, ולכן הייתי מציע - כמנהג יהודי להעיר ולהציע גם בעניינים שלכאורה אינם שלו שישנו את השם וייקראו לפצועים ה'מצוינים' בישראל, אם מצוינים על ידי המלחמה, או מאיזה סיבה שתהיה. וזה גם כן יזכיר את מאמר חז"ל בהיות עמנו בגלות הראשונה, גלות מצרים, אשר גם שם נאמר עליהם: 'ויהי שם לגוי גדול עצום ורב', ופירשו חכמינו: 'מלמד שהיו ישראל מצוינים שם'.
מדוע אפוא אם היו כהנים מצוינים שנעשו בעלי-מום במלחמה, ייפסלו מעבודת בית-המקדש, לכשיבנה במהרה בימינו. יתרה מזאת, תורתנו 'תורת חסד' היא, ואדרבא היינו מצפים שתהיה התחשבות מיוחדת באותם כהנים שנגזר עליהם להיות בעלי-מומים, גם אם לא נעשו בעלי-מום בעקבות מלחמה? אם המום לא מפריע הפרעה ממשית בעבודה עצמה, ומבחינה רוחנית אין הוא נופל מאחיו הכוהנים, מדוע תמנע ממנו הזכות הזו?
יתר על כן, מן המפורסמות הוא אותו מעשה ברבי שמעון בן אלעזר שבא ממגדל-עדר מבית רבו והיה רוכב על החמור ומטייל על שפת הים. ראה אדם אחד שהיה מכוער ביותר, אמר לו: 'ריקה כמה מכוער אתה, שמא כל בני עירך מכוערים כמותך'. אמר לו: 'ומה אעשה, לך לאומן שעשאני ואמור לו כמה מכוער כלי זה שעשית'. כיון שידע ר' שמעון שחטא, ירד מן החמור והיה משתטח לפניו. אמר לו: 'נעניתי לך מחול לי'. אמר לו: 'איני מוחל לך עד שתלך לאומן שעשאני ותאמר כמה מכוער כלי זה שעשית'. רץ אחריו שלשה מילין. יצאו אנשי העיר לקראתו אמרו לו: 'שלום עליך רבי'. אמר להם: 'למי אתם קוראים רבי?'. אמרו לו: 'למי שמטייל אחריך'. אמר להם 'אם זה רבי, אל ירבו כמותו בישראל'. אמרו לו: 'חס ושלום, ומה עשה לך'. אמר להם: 'כך וכך עשה לי'. אמרו לו: 'אף על פי כן מחול לו'. אמר להם: 'הריני מוחל ובלבד שלא יהא רגיל לעשות כן'. אותו היום נכנס ר' שמעון לבית-המדרש הגדול שלו ודרש: לעולם יהא אדם רך כקנה ולא יהא קשה כארז. כך הוא במכוער וכך הוא בבעל מום בכלל ומכל שכן בפצועי צה"ל.
כדי לרדת כאמור לשורש לאו זה נכון לצרף אליו לאו נוסף בפרשתנו והוא המתייחס למום בקרבן.
'כֹּ֛ל אֲשֶׁר־בּ֥וֹ מ֖וּם לֹ֣א תַקְרִ֑יבוּ כִּי־לֹ֥א לְרָצ֖וֹן יִהְיֶ֥ה לָכֶֽם׃ וְאִ֗ישׁ כִּֽי־יַקְרִ֤יב זֶֽבַח־שְׁלָמִים֙ לַה' לְפַלֵּא־נֶ֙דֶר֙ א֣וֹ לִנְדָבָ֔ה בַּבָּקָ֖ר א֣וֹ בַצֹּ֑אן תָּמִ֤ים יִֽהְיֶה֙ לְרָצ֔וֹן כׇּל־מ֖וּם לֹ֥א יִהְיֶה־בּֽוֹ'. ועתה לטעמים.
כבוד המלכות, כבוד ה' - זהו אחד הטעמים לשני לאווים אלו. רש"י מביא את דברי הנביא מלאכי המוכיח את העם על הבאת קורבנות בזויים. 'וְכִי תַגִּישׁוּן עִוֵּר לִזְבֹּחַ אֵין רָע? וְכִי תַגִּישׁוּ פִּסֵּחַ וְחָלֶה אֵין רָע? הַקְרִיבֵהוּ נָא לְפֶחָתֶךָ [למושל שלך] - הֲיִרְצְךָ אוֹ הֲיִשָּׂא פָנֶיךָ?' [מלאכי א, ח]. כשם שלא היית מעז להביא מתנה פגומה למלך בשר ודם, על אחת כמה וכמה שאין להביא כזו לבורא-עולם. המקדש נועד לעורר בלב האדם יראה וכבוד, והגשה של משהו 'שבור' פוגעת בתחושת הרוממות הזו. זה באשר לקרבן עצמו.
ובאשר לכהן בעל-מום, כאמור 'כִּי כָל אִישׁ אֲשֶׁר בּוֹ מוּם לֹא יִקְרָב' - כל מי שיש בו מום, אין זה מן הראוי לכבוד השכינה, שהוא יקריב וישרת בקודש. למעשה, יסוד אחד לשני הלאווים. אומר בעל 'מצודת-ציון': בחן את הדבר, והקרב דורון בעל-מום לשר שעליך, האם יהיה הוא מרוצה עד כדי שיעביר ממך אשמתך אשר פשעת נגדו?! מעין זה מצינו לגבי בהמה בעלת מום הפסולה לקרבן. האין זה דבר רע ומגונה כאשר מביאים כקרבן לה' בהמה קטועת רגל או חולה? הספורנו אומר זאת בלשון קצרה מתוך פסוק במגילת-אסתר: ''אין לבא אל שער המלך בלבוש שק' [אסתר ד, ב]. הקרבת הקורבנות צריכה להיעשות בצורה מכובדת, וגם אם הכהן, בעל המום, הוא תלמיד-חכם ומלא באמונה טהורה, החיסרון החיצוני שנגזר עליו פוגם בשלמות המעמד. וכשם שברור, להבדיל אלף אלפי הבדלות, של'משמר המלכה' באנגליה, לא ייקחו נציבים בעלי-מומים, כך ברור שכוהני ה' המשרתים במקדש צריכים להיות שלמים בגופם, מלבד מעלותיהם הרוחניות.
ברוח זו וביתר הרחבה משיב בעל 'ספר-החינוך' [במצוה רעה]: לדבריו משורשי המצווה הוא לפי שרוב פעולות בני-אדם רצויות אל לב רואיהם לפי חשיבות עושיהם, כי בהיות האדם חשוב במראהו וטוב במעשיו, ימצא חן ושכל טוב בכל אשר יעשה בעיני כל רואיו. ...אחרת, לא ייאותו פעולותיו כל כך אל לב רואיו. על כן באמת ראוי להיות השליח שהכפרה תלויה עליו - איש חן, יפה תואר ויפה מראה ונאה בכל דרכיו...
וממשיך ואומר שמלבד זה אפשר שיש בשלימות צורתו רמז לעניינים שמתוך מחשבות האדם בהן, תטהר נפשו ותתעלה, ולכן אין ראוי בשום צד שיהיה בו שינוי צורה מכל צורותיו, פן תתפזר נפש המחשב מצד השינוי ותנוד מן החפץ. המציאות היא, שאנשים שופטים את חבריהם לא רק לפי מעשיהם אלא גם לפי הנראות החיצונית, לכן חשוב שהכוהנים, שלוחי הכפרה שלנו, יהיו בעלי תנאים חיצוניים טובים, מלבד מעלותיהם הרוחניות, ובכך תגדל השפעתם לטובה על נפשות ישראל.
והוסיף ספר החינוך טעם נוסף, בעל אופי רוחני יותר, והוא שלצורת האדם כשהיא מופיעה בשלמותה יש ערך רוחני ואולי גם סגולי. המפגש של האדם מישראל עם דמותו השלמה של הכהן סוללת מסילות לליבו ומרוממת את שאיפותיו לדרישת השלמות המאפיינת את הכהן. כהן שהוא בעל-מום, גם אם הוא צדיק וירא-שמים, עלול להסיט את תשומת הלב של מביא הקורבן מהריכוז בתהליך התשובה שלו, ושאיפתו לתיקון השלם, למחשבות אחרות, כמו: גילויי רחמים על אותו כהן שנפל בו מום, הערכה גדולה להתמודדותו עם אותו המום, וכדומה.
בעל 'משך חכמה', הרב מאיר שמחה הכהן מדווינסק, טוען כי יש מומים רוחניים סמויים, לדבריו מצד הדין, לכאורה אין מניעה מכהן בעל-מום לעבוד במקדש, אבל כדי למנוע עבודה במקדש מכהנים שאינם ראויים לעבודה, גזר ה' יתברך שכל בעלי-מומים ימנעו מעבודה במקדש, והטיל מום גם באותם שאינם ראויים לשמש בקודש. כי שני סוגי כהנים ראוי שלא יעבדו במקדש, עוד בטרם היה בהם מום: האחד, כהן שאינו מודה בעבודה. והשני, כהן שליבו תוהה על עבודת המקדש.
אומר רבי שמעון: כל כהן שאינו מודה בעבודה - אין לו חלק בכהונה . ואומר רש"י: זהו האומר בליבו, 'דבר הבל הוא, ולא ציווה המקום להקריב לו קורבנות, אלא משה, בדה, דבר זה מליבו, והוא אפיקורס' . או כשיטת הריטב"א - אותו כהן מודה שהכל נאמר למשה מסיני מפי הגבורה, אלא שחלק מן העבודות אינם מעכבים ואינם חובה. בשונה אומר ה'חפץ-חיים' שמדובר בכהן שאינו מקבל על עצמו את העיסוק בעבודות המקדש [תורת כהנים, צו, פרק טז].
אך הבה נשוב למצוינים שבחבורה, פצועי צה"ל. יעקב-אבינו נלחם עם שרו של עשיו שפצעו כשפגע בכף ירכו ונקע אותה, ועם כל זה גבר כוחו של יעקב ולא הניח לשרו של עשיו עד שחילץ ברכה מפיו. ומאז נקבעה מצווה לדורות, שלא לאכול את גיד הַנָּשֶׁה אשר על כף הירך הימנית ועל כף הירך השמאלית של בהמה וחיה, שנאמר: 'עַל כֵּן לֹא יֹאכְלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת גִּיד הַנָּשֶׁה אֲשֶׁר עַל כַּף הַיָּרֵךְ'. בכך שאיננו אוכלים את גיד-הנשה שבו נפצע יעקב אבינו אנו זוכרים את מורשתו, שבמסירות ובגבורה הקים את בית-ישראל , ועליו נאמר 'וַיָּבֹא יַעֲקֹב שָׁלֵם עִיר שְׁכֶם אֲשֶׁר בְּאֶרֶץ כְּנַעַן' הגם שנפצע, אומר רש"י, שהיה הוא שלם בגופו , שלם בממונו, שלם בתורתו. השלמות אינה תלויה רק בגוף, אלא גם ובעיקר ברוחו של הלוחם. כשם שבברית המילה המחייבת הסרת הערלה, נאמר 'התהלך לפני והיה תמים', כך הוא בפציעת יעקב-אבינו וכל לוחם בא לידי ביטוי במומו, 'תמים תהיה עם ה' אלוקיך'.
בזכות מסירות הנפש של הפצועים ומומיהם אומר שלמה-המלך על כלל ישראל: 'כֻּלָּךְ יָפָה רַעְיָתִי וּמוּם אֵין בָּךְ' [שיר השירים ד,ז]. בזווית שונה נהג לומר רב מנחם מנדל מקוצק 'אין שלם יותר מלב שבור', דווקא השבר מורה על שלימות. מסירות-הנפש שבעקבותיה הגוף חסר, מורה על גדלותה העצומה של הנשמה שהוא נושא בקרבו. מום הגוף מורה על שלימות מעלתה ואצילותה של אותה נשמה, והמום הינו דגל המצוינות של עם-ישראל שבעליו נושא עמו בכל עת. 'אות גבורה רוחני', שנתקדש בקדושת הכלל. במובן זה, הפצוע קרוב יותר להיות ה'קרבן' עצמו מאשר הכהן המקריב. נושא הוא על גופו עם חבריו הפצועים את 'שברי הלוחות' של האומה הנמצאים בארון ב'קודש הקודשים'.
אומר המדרש: אם הדיוט משתמש בכלי שבור גנאי הוא לו, אבל הקב"ה אינו כן, אלא כל שימושיו כלים שבורים. 'קָרוֹב ה' לְנִשְׁבְּרֵי לֵב' [תהלים לד, יט]; 'הָרֹפֵא לִשְׁבוּרֵי לֵב וּמְחַבֵּשׁ לְעַצְּבוֹתָם'.[תהלים קמז, ג], [ויקרא רבה ז,ב]. המום במקדש הוא 'גזירת מלך' הנוגעת לצדדים הטכניים והייצוגיים של העבודה, ולא ציון דרגה לנשמתו של האדם. לכן כהן בעל-מום שהקריב עצמו למען הצלת ישראל, נשאר בשיא קדושתו. הפסול שלו לגשת למזבח אינו 'עונש' או עדות על נחיתות, אלא ביטוי לכך שהמקדש חייב לשקף הרמוניה ויזואלית שלמה.
הזוהר הקדוש [ח"ג פח ע"א], מבשר על רפואתם העתידה של כל בעלי-המומים, אחרי מאה ועשרים, בעת התחיה. בתרגום ללשון-הקודש: אמר רבי יוסי, עתיד הקב"ה להשלים את ישראל, שימצאו שלמים בכל, שלא יהיו בהם בעלי מום כלל, משום שיהיה תיקון עולם, בעת התחיה, באלו הכלים והלבושים של האדם שהם תיקון הגוף, ועל כן ישלים אותם, זה שאמר 'ויתיצבו כמו לבוש' [איוב לח, יד].
בוא וראה, כשיתעוררו מעפר בתחיית המתים, כמו שנכנסו לקבר, כן יקומו, אם פסחים או עוורים נכנסו, פסחים ועוורים יקומו, דהיינו באותו הלבוש, שהוא הגוף, יקומו. כדי שלא יאמרו שאחר הוא נתעורר לתחייה. אך אחר כך הקב"ה ירפא אותם, וימצאו לפניו שלמים. ואז יהיה העולם שלם בכל. ואז, 'ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד'.
הכותב הוא עו"ד שלום וסרטייל אשר משמש כיו"ר חברת הנדל"ן ציפחה אינטרנשיונל, תלמיד ישיבת הסדר שעלבים שלחם כשריונר בקרבות הבלימה מול הצבא המצרי ביום הכיפורים