הדיון בבג"ץ בנושא הקמת ועדת חקירה ממלכתית המחיש שוב: השיח מתמקד במה שכדאי לעשות במקום במה שחייבים לבצע.
השאלה מי ימנה את חברי הוועדה ובאיזו פרוצדורה דוחקת לשוליים את הדיון בסוגיה המהותית יותר: מה צריך לחקור ואילו לקחים יש להפיק ומהר. לא כדי לסגור חשבון עם העבר, אלא כדי למנוע את האסון הבא. סיבות השורש שהובילו לטבח השביעי באוקטובר לא נחקרו לעומק, ואם להסתמך על דברי נציג הממשלה בדיון בבג"צ ייתכן שגם לא ייחקרו בעתיד הקרוב.
במציאות כזו, אין זה מפתיע שהאמון בין הציבור לבין מוסדות השלטון מצוי בשפל חסר תקדים. לפי מדד JPPI לחברה הישראלית (אפריל 2026) מעל 50% מהציבור מעידים כי הם אינם סומכים עוד על הממשלה.
בבית המשפט טענו בתוקף, כי בלי חקירה אין אמון. בלי אמון אין ביטחון ובלי ביטחון אין שיקום לאומי.
אך האמת היא שפערי האמון הגדלים אינם נובעים רק מהיעדר חקירה. זה עמוק הרבה יותר. גם כאשר כבר מוקמות ועדות ונכתבים דוחות מפורטים ומנומקים, בפועל אין מי שמוודא שהלקחים הופקו והמסקנות יושמו. בישראל הדוחות נערמים והכשלים נשארים. וזו כבר תקלה מערכתית.
אז מה הטעם להתעקש על חקירה אם המסקנות והלקחים לא מיושמים?
סוגיית פערי המיגון לאורך גבול הצפון היא דוגמה מובהקת לכך. למרות דוחות קשים של מבקר המדינה ועשרות דיוני מעקב בוועדות הכנסת מצב המיגון לאורך הגבול רק החמיר עם השנים. וכך, במלחמה האחרונה מול חיזבאללה, דווקא האזורים החשופים ביותר לאיום הם גם הפגיעים ביותר. כ־13% מהתושבים המתגוררים עד 4 ק"מ מהגבול אינם נהנים ממיגון תקני; בטווח של 4 עד 9 ק"מ מדובר בכ־19%; ובטווח של 9 עד 20 ק"מ - אחד מכל שלושה אזרחים נותר ללא מיגון.
לממשלה תמיד יש הסבר מדוע פערי המיגון לא נסגרו. מנערי האוצר העקשנים דרך המשפטנים הדקדקנים ועד היועמ"שית הלעומתית והבירוקרטיה הציבורית, כולם אשמים כולל בג"צ שלא נותן לעבוד. נראה כי בהיעדר פתרונות מיגון אחרים, ההגנה האפקטיבית ביותר העומדת לרשות תושבי משגב עם, מנרה ואביבים היא לערום זה על גבי זה את כל דוחות הביקורת שלא יושמו - בתקווה שלפחות הדוחות יחצצו בינם לבין הטילים הנורים לעברם.
במצב דברים זה, דרישת גורמי הממשל מתושבי קו העימות בצפון לגלות חוסן לאומי ולהביע אמון במערכת היא בלתי נתפסת. באותה מידה, על רקע הדיון בבג"ץ, קשה לצפות מתושבי עוטף עזה לשוב לבתיהם ולעבד את השדות בקרבת הגבול, כאשר הם יודעים שאין ועדת חקירה, אין הפקת לקחים, וממילא אין מי שיכול להבטיח להם שטבח השביעי באוקטובר לא יקרה שוב.
כך, בדרום חוששים ממה שיקרה. בצפון מיואשים ממה שלא קרה.
החוט המקשר בין הדרום לצפון ברור: חובה לחקור, להפיק לקחים וליישם אותם באופן אמיתי ועקבי. רק השילוב בין שלושת המרכיבים הללו ישיב את אמון הציבור במוסדות המדינה ויסייע בתהליך השיקום הלאומי. הקמת ועדת החקירה אינה היעד - אלא נקודת המוצא. מדינה שאינה מוודאת כי לקחי העבר מיושמים מזמינה את כשלי העתיד. בעזה, באיו"ש, בלבנון ובסוריה, וגם באיראן.
עו"ד גיל אבריאל כיהן כיועץ המשפטי של המל"ל במשרד ראש הממשלה ויזם את מתווה מוזס-אבריאל למנדט ועדת חקירה לטבח השביעי באוקטובר. כיום הוא עמית מחקר בכיר ב-JPPI