בשעת כתיבת הדברים עדיין לא ברור מה עומד בפנינו, והאם המלחמה באיראן תשוב ותתחדש.
הדיון בבג"ץ בשבוע שעבר על הקמת ועדת חקירה ממלכתית לבדיקת אירועי המלחמה חידד מחדש את הוויכוח הציבורי מה יביא לחקירה אמינה של האמת, באופן שיתקבל באמון על ידי הציבור: האם ועדה ממלכתית הממונה על ידי נשיא בית המשפט העליון, או ועדת חקירה לאומית מאוזנת אשר תיבחר על ידי נציגי הקואליציה והאופוזיציה כאחד.
בדבר אחד נדמה שכולם מאוחדים: שאסור לנו לחזור למה שהיה בערב המלחמה, וגם ביום שנחזור לשגרה - זו אמורה להיות שגרה אחרת, מתוקנת; שצריך שיקום לדברים שנפגעו כתוצאה מהמלחמה, ושינוי הקונספציות של ערב המלחמה עם הפנים לעתיד.
לכאורה, עדיין לא הגיע הזמן לדבר ולחשוב על מתכונת השינוי המתבקש ביום שאחרי המלחמה, כל זמן שלא הסתיימה. אולם כאשר מדובר במלחמה מתמשכת, וייתכן שתימשך עוד זמן לא מועט, קשה לסמן את הנקודה בזמן שבה צריך להתחיל ולבחון מהו השינוי המתבקש. ומכיוון שראשיתו של תהליך השינוי הוא ברובד התודעתי של הציבור - תהליך שלוקח זמן ואינו יכול להתרחש מעכשיו לעכשיו - הגיע הזמן להתחיל לדון בו.
אחת השאלות שצריך לשאול היא: האם עיקר האתגר הוא לשקם את מה שנפגע, או להגדיר מחדש את הכיוון שאליו נכון ללכת. טבעי הוא שהמבט הראשוני יתמקד בשיקום - ביטחון, כלכלה, תשתיות ומדיניות. ללא ספק יהיה צורך לחולל שינויים בתחום ההתנהלות של מערכות המדינה לאור לקחי המלחמה. לשם כך נדרשת מנהיגות בעלת יכולת לסמן את השינויים הנדרשים וליישם אותם.
כאשר המציאות מתערערת, מתערערות עמה גם ההנחות שעליהן נשענה. זהו רגע שבו מתגלה הצורך לא רק בתיקון, אלא בהגדרה מחודשת. אולם דווקא ברגעים כאלה מתברר כי שיקום ללא הגדרת יעד השונה מן הקונספציות של ערב המלחמה עלול להוביל לשחזור המציאות שהובילה למשבר מלכתחילה. מכאן עולה הצורך במנהיגות שאינה מסתפקת בניהול הקיים, אלא מנהיגות של חזון, המבקשת לעצב אופק חדש; מנהיגות שיש לה חזון רוחני־אידאולוגי ברור: מהו היעד הלאומי המתבקש לעם ישראל ולמדינת ישראל בעת הזו, וכיצד ניתן לממש אותו; מנהיגות שתדע לאחד סביב החזון את הכוחות המובילים בחברה הישראלית.
לאורך השנים, הקו המוביל בפוליטיקה היה של מנהיגות שעסקה בתחזוקה של מערכות, באיזון בין כוחות ובקבלת החלטות בתוך מסגרת נתונה. היא פעלה בתוך גבולות המציאות כפי שהיא. כעת נדרשת מנהיגות רוחנית־חזונית שאינה מסתפקת במרחב הנתון, אלא שואלת מהו היעד, מהי התכלית שאותה נכון לממש. היא אינה שואלת רק כיצד לנהל נכון את ההווה, אלא כיצד נכון לעצב את העתיד.
כך היה לאורך ההיסטוריה היהודית רבת השנים, בצמתים המרכזיים, ובעיקר לאחר משברים קשים: כאשר היה צריך לשקם, להצמיח ולהוביל קדימה, עמדו מנהיגים שהיו גם אנשי חזון, ולא רק מנהיגי ציבור בעלי כישרון ניהולי, שניהלו את הדברים בצורה טכנית על פי גישות ותפיסות עולם קיימות.
המנהיג הראשון של עם ישראל, שממנו אנו שואבים את ההשראה לדורות, היה משה רבנו. מנהיגותו של משה רבנו לא התמצתה בהנהגה אדמיניסטרטיבית של העם ביציאה מעבדות מצרים ובשנות המדבר. תפקידו המרכזי היה לעצב תודעה: ללמד את התורה, לקשור את העם בברית ולשרטט חזון של עם בעל זהות מיוחדת וייעוד. משה רבנו פעל בשני מישורים משלימים: חזון ומימוש. אולם ברור כי ללא החזון, המימוש עצמו מאבד את משמעותו. גם כאשר בסוף ימיו עמד לפני כניסת עם ישראל לארץ, עיסוקו המרכזי לא היה בהיבטים הטכניים של הכניסה לארץ, אלא בהכנה רוחנית וזהותית, כפי שמשתקף בדברי התוכחה וההדרכה שבספר דברים.
ניתן למנות דוגמאות רבות נוספות של מנהיגים שקמו לעם ישראל בצמתים מרכזיים בהיסטוריה היהודית. לאחר משברים לאומיים, ובעיקר לאחר חורבן, הם לא היו רק מנהיגים שדאגו לשקם את הקיים, אלא מנהיגים בעלי חזון שסחפו את העם והגדירו לו מחדש את משמעות הקיום הלאומי בתנאים החדשים. הן אפשרו לעם לא רק לשרוד, אלא להמשיך ולהתפתח מתוך המשבר.
אכן, בימים מתעוררים בנו געגועים לימי העבר, שבהם עם ישראל התנהל בצורה אידיאלית. היו בו אז ארבע רשויות שהנהיגו אותו, כל אחת בתחומה: חכמי הסנהדרין, המלכות, הכהונה והנבואה. חכמי הסנהדרין היו הסמכות הייצוגית של התורה, הערכאה העליונה לפסיקת ההלכה וההכרעה המשפטית, וסמכותם הייתה מחייבת לכל ישראל. המלכות עסקה בהנהגה מדינית וצבאית ובניהול המדינה. הכהונה עסקה בקדושה, בעבודת ד' במקדש ובהוראת התורה בכל רחבי הארץ. הנבואה - כשהייתה - הייתה מקור ההשראה והחזון מבחינה מוסרית ומדינית, ובראיה לעתיד.
הגעגוע מתעצם בקריאת הפתיח של פרשתנו, המוקדש לתורת הכהנים, לתפקידם בישראל, להנהגותיהם ולמעמדם: "וַיֹּאמֶר ד' אֶל משֶׁה אֱמֹר אֶל הַכֹּהֲנִים בְּנֵי אַהֲרֹן וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם, וגו'. קְדֹשִׁים יִהְיוּ לֵאלֹהֵיהֶם וְלֹא יְחַלְּלוּ שֵׁם אֱלֹהֵיהֶם, כִּי אֶת אִשֵּׁי ד' לֶחֶם אֱלֹהֵיהֶם הֵם מַקְרִיבִם, וְהָיוּ קֹדֶשׁ" (ויקרא כא, א-ו). משחרב בית המקדש אין הכהנים יכולים לעבוד את עבודתם. קריאת ההפטרה בנבואת החזון של יחזקאל על מעמד הכהנים לעתיד לבוא, כשייבנה המקדש במהרה בימינו, מעוררת תקווה וגעגוע לנבואות של חזון, שגם אנו נזכה להארה ולמנהיגות שתדע להעמיד חזון לימינו. גם נביאים אין לנו, אולם: "מיום שחרב בית המקדש, ניטלה נבואה מן הנביאים וניתנה לחכמים וכו'. אמר אמימר: וחכם עדיף מנביא" (בבא בתרא יב, א).
כולנו תקווה שיקומו לנו חכמים, אנשי חזון, מושרשים בשורשי העבר היהודי שלנו, היכולים להעמיד חזון לעתיד בתבונתם ובראייתם ארוכת הטווח, שכן: "איזהו חכם - הרואה את הנולד" (תמיד לב א).