שר המשפטים יריב לוין שילם מאז החל להוביל את הרפורמה המשפטית מחיר אישי ומשפחתי כבד בגין מהלכיו.
באולפן הפודקאסטים של ערוץ 7 הוא מודה שתדמיתו כ"אידיאולוג הנוקשה" של הימין היא מעט קשוחה. "בסוף אני בן אדם. אני לא מחפש לעשות דברים כדי שיאהבו אותי. אני חושב שהאחריות שלי כנבחר ציבור היא לעשות דברים שאני מאמין בהם, אפילו לעשות אותם דווקא כאשר הם לא הכי פופולריים. החוכמה היא להביא בסוף את הציבור למקום שבו אתה נמצא".
לוין מודה ביושר כי בדרך הפוליטית שבחר הוא לא פעם "שוחה נגד הזרם". הוא מבחין בינו לבין פוליטיקאים אחרים, אותם הוא מכנה "שייטים מיומנים": "הם מזהים את כיוון הרוח ובמהירות אדירה סובבים את המפרש ועוקפים אותך מימין, או מהכיוון שנראה נכון מבחינת דעת הקהל. אני מרגיש את זה בעוצמה בנושא המשפטי - במשך למעלה מ-20 שנה הייתי כמעט קול בודד שקרא לעשות שינויים, והיום אנשים שזה מכבר נבחרו לכנסת כבר עוקפים אותי עם כל מיני רעיונות חסרי בסיס".
הפיכתו ל"דמון" של ערוצי הטלוויזיה והאופוזיציה אינה מרתיעה אותו. להפך, הוא שואב השראה מדמותו של מנחם בגין, שהיה גם הסנדק שלו בברית המילה. "הדבר הזה מתעצם מכיוון שאני עומד על שלי ולא מוכן לוותר או להוריד את הראש. מנחם בגין הוא הדוגמה הכי טובה - איזה אנטי היה כלפיו במשך 29 שנה באופוזיציה? והנה היום, תשעה מכל עשרה אנשים מתגעגעים למנהיגותו".
הוא מספר כיצד מתנגדי הרפורמה לשעבר ניגשים אליו כיום: "אין יום שמישהו לא אומר לי: 'הייתי בהפגנות והיום אני מבין שטעיתי, שהדמוקרטיה האמיתית זה מה שאתה רוצה לעשות'."
השורשים האידיאולוגיים של לוין מרתקים לא פחות. הוא גדל בבית מפוצל פוליטית בצורה קיצונית: אביו, חתן פרס ישראל לספרות ערבית, היה איש מפלגת העבודה, בעוד מצד אימו היו כולם אנשי חירות ואצ"ל. "ההורים שלי לאורך השנים שילמו פעמיים - אחי ואני היינו רשומים גם בקופת חולים לאומית וגם בכללית", הוא מגלה את העומק של המחלוקת הביתית. "אם הייתי הולך לרופא עם אמא, זה היה ללאומית. עם אבא - לכללית".
למרות הוויכוחים, לוין רואה בבית הזה נכס: "זה הקנה לי את היכולת להקשיב לצד השני. אני שומע אותם ולא מבטל את מה שהם רואים, אבל האמת שלי חזקה מאוד כי היא נבחרה על בסיס נתונים ועובדות".
כאשר השיחה עוברת ללב העשייה שלו, - מערכת המשפט, לוין חושף טפח מהלחצים המופעלים עליו בחדרים סגורים. הוא מספר על פגישה עם שופט שניסה לשכנע אותו להיכנע לשיטה הקיימת: "הוא הסביר לי שעדיף לי למנות שופטים מתוך רשימה שהם מכינים, והם יגידו שהם מתנגדים למועמד שאני רוצה ואני אספר שהוא שמרני וככה כולם יריעו לי. הוא אמר לי: 'אם תתעקש על דוקטור בקשי או דוקטור ביטון - אנשים כאלה לא יהיו אצלנו, הם לא בסטנדרט שלנו'. אמרתי לו שבסוף אני צריך לבוא הביתה ובחיוך רחב להגיד לעצמי שלא נכנעתי אחרי כל השנים האלה".
למרות הביקורת, לוין מונה שורה של הישגים במשרד המשפטים. "מיניתי קרוב למאה שופטים לבתי משפט מחוזי ושלום - כעשרה אחוז מכוח השפיטה. הוצאנו את לשכת עורכי הדין מהוועדה, ביטלנו את הווטו של השופטים בעליון, וביטלתי את הלכת 'אפרופים' של אהרון ברק. נתתי למשק גאולה מחוסר הוודאות".
עם זאת, הוא מדגיש כי המהלך לא הושלם. "הבסיס הוא שינוי הרכב בית המשפט העליון. העובדה שחסרים היום ארבעה שופטים בעליון היא כי אני מסרב למנות אנשים כפי שהיו כל השנים. בקיץ יתחלפו עוד חמישה, ומי שינצח בבחירות יקבע את הרכב העליון לשנים קדימה."
המחיר האישי של המאבק אינו פשוט, במיוחד עבור משפחתו שלא בחרה בחיים הפוליטיים. לוין נזכר בכאב במקרה שבו מורה בבית הספר הטיחה בבתו דברים קשים משום שהגיעה ברכב המאובטח של אביה. "מאז אותו יום היא לא הייתה מוכנה לרדת בשער בית הספר, היינו צריכים להוריד אותה בנקודה מרוחקת. זה מחיר עצום שהם משלמים בעל כורחם".
על המתיחות מול היועצת המשפטית לממשלה הוא מדבר ללא כחל ושרק: "השלמתי את תהליך הדחתה בממשלה, ולמחרת הזמינו אותה לישיבת קבינט. אני חושב שצריך להיות בעמדה הרבה יותר תקיפה. אי אפשר לכפות על ממשלה יועץ משפטי או אמון במקום שהוא לא קיים. אני באופן אישי הפסקתי לעבוד איתה".
לסיום, מתייחס שר המשפטים למצב הביטחוני ולמלחמה הרב-זירתית. למרות האבדות הכבדות והכאב על הנופלים, הוא מבקש להדגיש את גודל ההישג. "חיזבאללה עוד קיים, אבל אין לו מאה חמישים אלף טילים ואין לו כוח של אלפי לוחמים על הגדר. כל המנהיגות והמפקדים הצבאיים חוסלו. אנחנו מחזיקים ברצועה בתוך לבנון והגענו למשא ומתן מדיני ישיר. השמאל מנסה לייאש את הציבור הימני ולהגיד שאין טעם, אבל האמת היא שאנחנו בנקודת הכרעה היסטורית כמעט בכל מישור - ביטחוני, מדיני ומשפטי. אנחנו התחלנו, ואנחנו נסיים את הדברים".