לאחרונה פרסמתי טור אודות אתגרי התקשורת בין הורים לילדים בעידן הנוכחי. בין הדברים נגעתי בתמצית בתופעה הקשה מכל - ילדים המנותקים מאחד מהוריהם בשל ניכור הורי בעקבות סכסוכי גירושין.
ככל שחולף הזמן, המרחק מתקבע, הפצע מעמיק - והשלכותיו על הילדים עלולות ללוות אותם לאורך כל חייהם.
הטור, כך מסתבר, נגע בסוגייה רגישה. תגובות רבות התקבלו - הורים, ילדים, משפחות שלמות שנקרעו. ומעבר לתגובות, הגיעה גם הזמנה אחת, בלתי שגרתית, שנשאה בתוכה סיפור גדול וכואב בהרבה: "הערב בשעה 21:00 אערוך בביתי בכתובת... בר מצוה לבני האהוב משה, שלא בנוכחותו. אם מתאפשר לך, אשמח בהשתתפותך".
יומיים לאחר מכן פגשתי את אבי החתן, ונחשפתי לסיפור המטלטל.
הוא אב לשלושה בנים מנישואיו הראשונים ונשוי בשנית. הבן הבכור, משה, הגיע לגיל מצוות. האם יצאה בשאלה ומנסה, לדברי האב, לפגוע באב בכל דרך, כאשר למרבה הצער הרשויות - בית הדין הרבני ומשטרת ישראל - אינן מספקות מענה הולם למציאות המורכבת, ככל הנראה בשל חוסר הבנה בחומרת תופעת הניכור ההורי. והילדים - הם הקורבן העיקרי.
חודשים ארוכים לא ראה האב את שלושת בניו, וליבו יוצא אליהם מגעגועים. "ככל שהתקרב תאריך הבר מצוה לבני בכורי משה", מספר האב, "חשבתי על דרכים שונות כיצד תתנהל השמחה במציאות מורכבת שכזו, אך לרגע לא העליתי בדעתי אפשרות של חגיגת בר מצוה בלי חתן".
האב האוהב והמסור שיתף את בנו במחשבותיו, ואף הצליח לגעת בליבו. "משה מאד שמח ותכננתי יחד איתו שבת בר מצוה במתחם פסטורלי על שפת הים. בשלב מסוים הוא התעניין אצלי במחיר התפילין. כששמע שהעלות עומדת על אלפי שקלים, אמר לי: 'דוגרי, אבא, חבל על התפילין, תביא את הכסף'... השבתי לו: 'בני אהובי, אין כאן סתירה. אני מוכן לתת לך גם מתנה כספית שווה, אך תפילין היא מתנה בעלת ערך גבוה יותר מכל מתנה כספית. זוהי מתנה ערכית שקיבלתי מאבא שלי, והוא קיבל מאבא שלו, וכך לאורך שרשרת הדורות'. ניכר היה על משה שהבין את המשמעות, התחבר ואפילו ציפה נרגש ליום הבר מצוה".
*
ואז - ברגע אחד - הכול נעצר. האם הודיעה - באמצעות תירוצים שונים ובסיוע משפטי - כי הבן לא יגיע לבית האב גם לא ביום בר המצוה שלו. דמעותיו ותחנוניו של האב לא הצליחו לשנות את ההחלטה, וגם בין כותלי בית הדין לא מצא מענה. חגיגות בר המצוה התבטלו באחת.
"ברגע הראשון עלתה בי מחשבה להרים ידיים. לחגוג לו רק ביום שאזכה לפגוש אותו שוב, אבל פנה אליי חבר ואמר: 'יש בר מצוה לילד שלך, אתה צריך לחגוג את המאורע. זה החג שלך...' כך נולדה לה שמחת בר המצוה. התחלנו בהכנות. הזמנתי בני משפחה וחברים".
וכך, ללא נוכחותו של חתן המצוות, נערך ערב שלם, מושקע עד הפרט האחרון. משפחה. חברים. שולחנות ערוכים. מיטב המטעמים. יינות משובחים. דברי תורה. שירי הודיה. תזמורת. שמחה מעורבת בדמעות.
"הייתה אווירה של חיזוק והתעוררות, שרנו שירי הודיה להשם ודיברנו דברי תורה ואמונה. נכון, השמחה הייתה מהולה בעצב, שהרי הבן החתן לא נמצא... אבל היה לנו גם במה להתחזק".
בשיא הערב - דרשת אבי החתן. לא בשם עצמו - אלא בשם בנו. הוא ציטט את מילותיו של הבן איש חי (ראה יז) אודות סעודת בר המצוה: "ואם יודע הבן לדרוש דבר בעתו מה טוב, ואם לאו - ידרוש האב".
"הרגשתי שליח של בני בכורי אהובי משה. דרשתי על ההלכה שאסור לדבר בין הנחת תפילין של יד להנחת תפילין של ראש. אמרתי על כך שתפילין של יד - כנגד הלב נתקנו, ותפילין של ראש - כנגד המוח. יש רגעים שהלב כואב ושואל שאלות קשות, והמוח רוצה להסביר ולתרץ, אבל צריך לשתוק, כי איננו מבינים את הנהגת הבורא. ולכן דווקא בין תפילין של יד לשל ראש אומרת ההלכה: צריך לסתום את הפה, בבחינת 'וידום אהרן'"...
במהלך הדרשה בחר לשיר את שירת 'דיינו' הפרטית שלו. עין לא נותרה יבשה. "בסוף ליל הסדר כולנו שרנו 'דיינו'. לכל אחד יש ה'דיינו' הפרטי שלו. אם הקב"ה היה מביא לי ילד לא בריא - דיינו. אבל הקב"ה הביא לי ילד בריא, ולא זו בלבד אלא שזכיתי להכניסו בבריתו של אברהם אבינו, וזכיתי לפדיון הבן, וזכיתי לעשות לו חלאק'ה בגיל שלוש, וזכיתי להובילו ללמוד בבית ספר דתי, וזכיתי לגדל אותו שמונה שנים וללמוד איתו חומש ומשניות - על אחת כמה וכמה טובה גדולה ומכופלת למקום עלינו שהביא לי גם וגם וגם וגם. אז נכון, השמחה אינה מושלמת, אך זה לא פוטר אותנו מלהודות. גם השמחה הכללית שלנו אינה שלמה, ואנו מודים על כל החסדים ומצפים לגאולה השלמה".
*
בפתח הסלון הוצב לוח כתיבה. כל אחד מהמוזמנים הוזמן לכתוב ברכה אישית לחתן - ברכה שמי יודע מתי ואם בכלל תגיע ליעדה.
לא רק מכתבי ברכה שטרם נקראו על ידי החתן נכתבו. גם מתנות מקוריות ומגוונות נערמו בפינת המתנות המאולתרת. אחד הדודים רכש ספר תהילים. על כריכתו המהודרת, מעור אמיתי משובח, חרוט שמו של חתן המצוות. "התרגשתי מאד מהמתנה הזאת", מודה האב. "מי יודע מתי משה יפתח אותו וכמה דמעות ישפוך בתוכו"...
היו רגעי שבר במהלך הערב? שאלתי.
"היו רגעים של קושי ועצב שניסו להשתלט, כמו מחשבות של: 'על מי אתה בא לעבוד? בשביל מי אתה עושה בר מצוה אם לא בשבילך?'. אבל מיד התעשתי והבנתי שזה אירוע חשוב ומכונן - לא רק עבורי, אלא גם עבור בני החתן.
"קודם כל, הערב הזה סייע לי לא לשקוע בעצב, אלא לשמוח במה שיש. העובדה שציינתי בשמחה את היום המכונן הזה נתנה לי כוח וחידדה את העובדה שיש פה ילד אמיתי, חי, קיים ונוכח.
"ויש כאן נקודה מהותית יותר. אני מאמין באמונה שלמה שהחגיגה שעשיתי עבור משה השפיעה על הנשמה שלו, גם אם הוא לא נכח איתנו באופן גשמי. ובוודאי יש בכך השפעה גם כלפי שמיא. הרי שלושה שותפים באדם - אביו, אמו והקב"ה - ובוודאי גם הוא היה איתנו ביום כניסתו לעול מצוות".
מהו, מבחינתך, המסר להורים וילדים הסובלים מניכור הורי?
"כל ילד זקוק לשני הורים - גם לאבא וגם לאמא. אסור שתהיה השלמה עם ניכור הורי. לצערנו, התופעה הזו פושה גם בציבור הדתי והחרדי. אלפי משפחות קרועות, מהאב או מהאם. כל אחד צריך לפקוח עיניים סביבו ולהבין שילדים שמנותקים מאחד ההורים וגדלים כיתומים בחיי אביהם או אמם - עלולים לסבול כל חייהם ולהידרדר מבחינה נפשית וגם מבחינה דתית. כך המציאות מוכיחה. ככל שנפעל מוקדם יותר, כך נוכל להציל נפשות".
אם אתם הורים או ילדים המתמודדים עם ניכור הורי - מוזמנים ליצור קשר באמצעות הכתובת האישית Kook@bakehila.com ואשתדל לסייע או להפנות לגורמים שבכוחם לסייע