גם השבת, כמו בכל שנה ב 45 השנים האחרונות, נתפלל קבלת שבת ותפילת ערבית אל מול בית הדסה, במקום בו נרצחו בשנת תש"מ ששה בחורי הישיבה באותו ליל שבת נורא.
אז, באותו ליל-אימה, כשמחבלים פתחו באש תופת על הקבוצה שהגיעה ממערת המכפלה, וכשתוך רגעים הפכה הכניסה לבית הדסה לשדה-קטל זרוע הרוגים ופצועים, אז נדמה היה שהקיץ הקץ על החלום ליישב את עיר האבות ביהודים. נראה היה שהמאמץ העילאי של נשות בית הדסה הגיבורות, וילדיהן, מאמץ בן יותר משנה לקיים חיים יהודיים בתנאים בלתי-אפשריים כמעט בתוככי חברון - המאמץ הזה, לדאבון הלב, נכשל.
נראה היה אז שההתיישבות בחברון נכשלה, ולא רק בגלל התבטאויות השמאל בתקשורת, לפיהן "אם הם (יהודים בבית הדסה) לא היו שם - זה לא היה קורה". גם רוח המשפחות הגיבורות, תושבות בית הדסה, שנאחזו במקום במסירות עצומה - חטפה אז מכה אנושה. בספרה המקסים של מוריה קניאל, נכדת הרב והרבנית לוינגר זצ"ל, ספר ילדים שכדאי גם למבוגרים להקדיש לו מזמנם, אפשר לקרוא על הקושי הנפשי העצום שהיה אז מנת חלקן של אותן משפחות בודדות (שם הספר: "ילדי בית הדסה).
אבל דווקא מהצומת הנורא הזה של ההתיישבות בחברון - החל המהפך המשמעותי בתולדותיה. שני נדבכים היו לקושי הזה: הנדבך החלוצי, והנדבך הממלכתי. על הנדבך החלוצי סיפרה במילים פשוטות הרבנית יוכבד אוריאל, מגיבורות בית הדסה (בספר "עד שבחברון"): "התחילו להגיע לבית הדסה בהתנדבות בנות ממכללת בית וגן בירושלים" וגם "הרב אבינועם הורוביץ, שהיה אז בחור צעיר, התחיל לארגן תורנויות של בחורי ישיבה, שישבו ולמדו תורה בבית הדסה", מהתורנויות האלה קמה בהמשך ישיבת שבי חברון, שהחלה עם מנין תלמידים בלבד, והיום היא אחת הישיבות הגדולות ביותר בארץ.
מי שהוביל את הנדבך הממלכתי והתעקש עליו היה הרב משה לוינגר זצ"ל, שלא בכדי זכה לכינוי "אבי הישוב היהודי בחברון". הרב לוינגר התעקש על לא פחות מהחלטת ממשלה, משום שהוא הבין היטב שישובה של חברון צריך להיות גם באופן ממלכתי, ע"י מי שמייצג את עם ישראל כולו - מדינת ישראל. החלטת הממשלה (שנוסחה ע"י היועץ המשפטי לממשלה באותם ימים, אהרן ברק) לפיה "יהודים יכולים לחיות בחברון כבכל מקום בארץ ישראל" היוותה, ומשמשת עד היום, נדבך משמעותי ביותר בעצם קיומו, ובהתפתחותו של הישוב היהודי בחברון.
באותם ימים לא יכולנו לדעת עד כמה שתי ההחלטות הללו: החלטת הממשלה ליישב את חברון, והחלטת המתיישבים להיאחז בעיר האבות למרות הכל - הן בעלות חשיבות היסטורית. גם בעלי ואני, כשהחלטנו לפני 44 שנה להתיישב בחברון, לא ידענו עד כמה ההחלטה הזו, והחלטות רבות שנקבל לאחר מכן, פעם אחר פעם, להישאר בחברון למרות כל הקשיים והאתגרים - יהיו החלטות היסטוריות בקנה מידה לאומי.
לא יכולנו לדמיין אז את הסכם אוסלו הארור, שמסר את כל הערים הערביות ביהודה ושומרון לידי הרשעות הפלסטינית, וממילא לא יכולנו לתאר לעצמנו עד כמה עצם הנוכחות שלנו בעיר האבות תהיה חלק מתהליך בלימת-אוסלו, ותייצר אישור בינלאומי, בחתימת נשיא ארה"ב קלינטון ואפילו בחתימת ערפאת ימ"ש, לקיומו של ישוב יהודי בעיר האבות (400 היהודים בחברון הם 400 אבני-ריחיים על צווארה של האומה הפלסטינית" - אמר אז ערפאת, אבל חתם במו ידיו על ההסכמה לכך). לא יכולנו לדמיין מצב בו קבר יוסף יוצא לשנים ארוכות משליטתנו, ויהודים לא יוכלו להגיע אליו אלא בנסיעות ליליות מאובטחות (ותקופה ארוכה אפילו זה לא), קבר רחל יוקף בחומות והנסיעה אליו גם היא לא תהיה פשוטה, ואילו מערת המכפלה תישאר אתר אליו יכול כל יהודי להגיע ברכב, ברגל ועל אופניים, בכל שעה משעות היממה וללא שום אבטחה מיוחדת - הכל בזכות שתי ההחלטות החשובות הללו: החלטת ישוב הארץ הפרטית שלנו, והחלטת ישוב הארץ הכללית של ממשלת ישראל.
וגם לא יכולתי לדמיין אז, ואפילו עד לפני שנים ספורות, שיבוא יום ואני עצמי אעבור מנדבך אחד לנדבך השני. מהנדבך החלוצי לנדבך הממלכתי. לא רק שלא האמנתי, אפילו לא חלמתי, שיבוא יום ואהיה שרת ההתיישבות, ואוכל לקדם בעצמי החלטות ממשלה שמייצרות את הנדבך הממלכתי החשוב כל כך לכל מעשה התיישבותי, ומממשות את מצוות ישוב הארץ הכללית, "שלא נעזבנה ביד זולתנו מן האומות, ולא לשממה". זכות גדולה נפלה בחלקי, ועמה גם חובה גדולה: ליישב את הארץ כולה, בכל מרחביה, ובעיקר באותם מקומות בהם ההתיישבות קובעת את הגבולות ומחזקת את המשילות והריבונות.
"ושמרתם מצוותי ועשיתם אותם" - "ושמרתם - זו המשנה. ועשיתם - זה המעשה" אומר רש"י. מצוות ישוב ארץ ישראל הכללית, היתה לאורך דורות רבים כל כך מצווה שיכולנו ללמוד ולשנן, אבל לא יכולנו לקיים ולהביאה לידי מעשה. רק עם קום מדינת ישראל, התחדשה לנו האפשרות לקיימה. זכה הרב לוינגר זצ"ל להבין לעומק את חשיבותה העצומה, ולהתעקש על כך שישוב חברון בפרט, וארץ ישראל בכלל, יתקיים לא רק כמעשה חלוצי של יחידים, אלא כמעשה מדינתי של עם ישראל כולה. וזכיתי אני בזכות הגדולה להיות מופקדת על המצווה הזו מטעם מדינת ישראל.
לאורך שנים רבות מידי מאז אוסלו, היתה ההתיישבות מנת חלקם של החלוצים, כשהממשלות מיעטו לתת כתף למאמץ האדיר והחשוב הזה, ולעתים אף הפריעו ואפילו פגעו בו. בחסדי ה', וברצון עם ישראל שאמר את דברו בקלפי, הממשלה שאני זוכה לכהן בה מקבלת בשנים האחרונות החלטות היסטוריות בנוגע להתיישבות בארצנו, על כל מרחביה. ולהחלטות הללו שותפים החלוצים בני דורנו, שמגיעים במסירות גדולה לגבולנו הצפוני, לגבולנו הדרומי, לנגב, לגליל, לבקעת הירדן ולציר המזרחי, לישובים החדשים ולחוות המוקמות ברחבי יהודה ושומרון. יחד, ממשלה ומתיישבים, אנחנו זוכים לעשות צעדים היסטוריים בישוב הארץ.
יהי זכרם של ששת נרצחי הפיגוע בבית הדסה: אלי הזאב הי"ד, צבי מנחם גלאט הי"ד, שמואל מרמלשטיין הי"ד, חנן קרוטהמר הי"ד, גרשון קליין הי"ד, ויעקב צימרמן הי"ד, הקדושים שבמותם ציוו לנו את החיים בעיר האבות - נצור בלבנו לעד.