יש רגע מוזר בחדר המתנה של בית חולים. הרופא יוצא, מוריד לרגע את המסכה, ואומר: “יש שיפור". בבת אחת כולם נושמים. אחד מחבק, מישהי אומרת: ברוך ה', אבל אף אחד לא הולך הביתה. כולם חוזרים לשבת על ספסלי ההמתנה, עם אותם תהילים בידיים ועם אותה דאגה בעיניים. כי יש שיפור, אבל הסיפור עוד לא נגמר.
במזמורים רבים בספר תהלים, ובפרט במזמורים שאנחנו לומדים השבוע יש תופעה מוזרה. ברצף אחד, המשורר עובר בחדות בין תיאור מצוקה מפחידה וזעקה לקב"ה, להודאה ושבח על הגאולה שזכה לה. המעברים החדים האלה קשים להבנה - איך אפשר לקרוא בנשימה אחת: "הַבִּיטָה עֲנֵנִי ה' אֱ-לֹהָי הָאִירָה עֵינַי פֶּן אִישַׁן הַמָּוֶת ... וַאֲנִי בְּחַסְדְּךָ בָטַחְתִּי יָגֵל לִבִּי בִּישׁוּעָתֶךָ" (י"ג, ד-ו) או "שמע קול תחנוני בשועי אליך… ה' עוזי ומגיני בו בטח לבי ונעזרתי" (כ"ח, ב, ז)? הפרשנים מציעים כיוונים שונים. יש שמציעים שהמזמורים האלו נאמרו בזמן הצרה, עוד לפני הגאולה, וכל משפטי השבח הם רק הבטחה לשבח את ה' אם המשורר יזכה להיגאל. אחרים מציעים להפך, שהמזמורים נאמרו בשלב הגאולה, ותיאור המצוקה הוא רק זכרון או ציטוט של רגעי הפחד והתפילות שהיו לו - כדי להעצים את ההודעה והברכה על הגאולה שהגיעה סוף סוף.
בפירוש דעת מקרא, עמוס חכם מעדיף שתי הצעות חשובות אחרות שמשלבות את הזעקה וההודאה זו בזו. לגבי מזמור כ"ח (עמ' 154) הוא כותב: "זו דרך רגילה של המתפללים, שמודים לשעבר ומבקשים ישועה גם לעתיד". המציאות מורכבת, והגאולה בדרך כלל לא מגיעה בבת אחת, אלא בשלבים. המשורר היה בצרה קשה, ובתוך הצרה הקשה מתחילה לבצבץ ההצלחה. על ההצלחות חייבים להודות. גם אם האדם עדיין נמצא בתוך התהליך, וגם אם הוא עוד לא יודע מה יקרה בסופו. השולחן ערוך פוסק שאנחנו לא מחכים לסוף התהליך כדי להגיד לה' תודה: "מברך על הטובה הטוב והמטיב אף על פי שירא שמא יבא לו רעה ממנו" (או"ח רכ"ב, ד). מצד שני, ההודאה על מה שיש לא אומרת שהכל דבש. אסור להסיר את הרגל מהגז ולהיכנס לשאננות. המשורר מודע לצרה הנוראה שהוא עדיין נמצא בה, ולכן לצד ההודאה, הוא ממשיך להתחנן בכל הכוח.
לגבי מזמור י"ג (עמ' 59) עמוס חכם מציע כיוון שונה: "זעקתו של המשורר לה' היא שנתנה לו את התקווה והבטחון". ספר תהלים הוא ספר על מערכת יחסים עם הקב"ה. בשונה מספרי הנבואה שמביאים לנו את דברי ה' לאדם, ספר תהלים מביא את דברי האדם לקב"ה, והמשורר הוא לא סתם משורר, אלא מתפלל. תחושת הייאוש של המשורר לא נגרמת רק מן הצרות החיצוניות, אלא גם מן החוויה הפנימית שהוא לבד. שאין לו מוצא, שאין לו תקווה, שאין מי ששומע. ואז, פתאום הוא מצליח לזעוק זעקה כנה מכל הלב. הזעקה עצמה גורמת לו להרגיש שוב קשור לקב"ה. שוב להרגיש שיש מי ששומע. מתוך התפילה הוא חוזר ואומר: "וַאֲנִי בְּחַסְדְּךָ בָטַחְתִּי, יָגֵל לִבִּי בִּישׁוּעָתֶךָ" (י"ג, ו). לא מפני שהישועה כבר כאן, אלא מפני שאתה כבר כאן. כי אתה שומע אותי. כי מערכת היחסים חזרה. ופתאום הכול נראה קצת פחות מפחיד.
בעיניי, את שתי התשובות האלה צריך לקחת מתוך ספר תהלים לתקופה שלנו: היכולת להחזיק את שני הקצוות בלי להתבייש באף אחד מהם. להודות על מה שכבר צמח, גם אם הוא עדיין שביר, ולהמשיך לזעוק על מה שעדיין כואב. לדעת שגם התפילה, וגם השבח, הן חלק מאותה עמידה לפני ה'.
ויהי רצון שמתוך התפילה הזו תמיד נזכור שאנחנו לא לבד.
הטור מתפרסם במסגרת מיזם 'שניים ליום' שבו לומדים שני פרקי נ"ך ביום ומסיימים ביחד את התנ"ך בשנה. לחצו כאן כדי להצטרף לקבוצות הואטסאפ של המיזם. השבוע לומדים תהלים פרק י"ג עד פרק ל"ג.