בפרשת עגלה ערופה עומדים זקני העיר ומצהירים: “ידינו לא שפכו את הדם". זו אינה אמירה טכנית, אלא התחייבות מוסרית עמוקה, עשינו כל שביכולתנו כדי למנוע את האסון.
על רקע האזהרות הללו, ועל רקע התיעודים החוזרים של אלימות מצד קבוצות שוליים בתוכנו, קשה שלא לשאול: האם הנהגת ההתיישבות יכולה לומר זאת בלב שלם?י
כל עוד האחריות מוטלת כולה על מערכת האכיפה, מדובר בהתממות. מי שבוחר לא לפעול מקבל בשתיקה את מי שמסכן לא רק חיי אדם, אלא גם מפעל ציוני שלם. “דברים רעים קורים כשאנשים טובים שותקים", אמר איינשטיין. שתיקה איננה ניטרליות, היא עמדה. בשבועות האחרונים, כמעט מדי יום, אנו נחשפים לתיעודים של קבוצות אלימות: חבורות קטנות, לעיתים רעולות פנים, הפועלות נגד פלסטינים, פוגעות ברכוש, ומספרות לעצמן סיפורי “הרתעה". האמת הפוכה. אין כאן הרתעה ,יש כאן הסלמה. אין כאן תרומה להתיישבות ,אלא נזק עמוק ומתמשך, כפי שגם הדגיש בלוט כשהזהיר מפני ההשלכות הביטחוניות והתודעתיות של המעשים הללו.
חשוב להדגיש, הנזק אינו נעצר בזירה המקומית. כמי שעוסק שנים רבות בהסברה ישראלית מול מדינאים ומשלחות מחו"ל, אני יכול להעיד עד כמה הפער גדול בין מה שנראה כאן “אירוע מקומי" לבין האופן שבו הוא נתפס בעולם. עבור האזרח הישראלי, מדובר לעיתים באירוע שולי. עבור מקבלי החלטות מעבר לים, זהו אירוע שמקבל תשומת לב מיידית ומשמעותית.
רק לאחרונה נחשפנו לכך שנשיא ארצות הברית עצמו מצא לנכון להרים טלפון לראש ממשלת ישראל במהלך לחימה סביב 'אירוע נקודתי' של פגיעה בסמל דתי בדרום לבנון. אירועים מסוג זה אינם נשארים “קטנים" או “מקומיים". הם הופכים במהירות לנושא מדיני. כשזה קורה, המחיר משולם ברמה הלאומית. זה פוגע במאמץ הלגיטימציה, מקשה על חופש הפעולה של צה"ל, ומחליש את התמיכה הבינלאומית דווקא ברגעים שבהם היא קריטית ביותר.
יש מי שמנסים להצדיק: “מהכפר הזה יצא מחבל", “יש השתלטות על אדמות". גם אם יש ממש בטענות הללו האם המסקנה היא הקמת מיליציות? האם אנחנו מבקשים להחליף את מדינת ישראל, את צה"ל, את המשטרה והשב"כ בכוח עצמאי, חוקר, לוחם ונוקם? זו אינה הגנה על ההתיישבות. זו חתירה תחת יסודותיה.
טענה נוספת שנשמעת תדיר היא שהאחריות היא של “גורמי האכיפה". אלא שהמציאות מורכבת יותר. אותם גורמים פועלים תחת מתקפה ציבורית כשהם כן מתערבים ולעיתים מגיעים רק אחרי שהכשל כבר התרחש. האמת היא שגם להנהגה המקומית יש כלים לא מעטים. כמי שכיהן כראש רשות למעלה מ-15 שנה, אני יודע זאת היטב. חלק מהמעורבים באותן תופעות הם בני נוער נושרים ולא פעם כאלה שאינם מתגוררים כלל ביהודה ושומרון. הם מגיעים מבחוץ, פועלים במרחב, אך רשומים במערכות חינוך של רשויות אחרות ברחבי הארץ.
דווקא משום כך, האחריות אינה נעלמת, היא מתרחבת. אם מדובר בקטינים שאינם נמצאים במסגרות חינוכיות, הרי שמדובר בהפרה של חובת הלימוד ושל אחריות הרשויות בהן הם רשומים. אך האחריות אינה רק של הרשויות. היא גם של ההורים, של המחנכים ושל הקהילה כולה. האם ההורים יודעים היכן נמצאים ילדיהם? האם הם משלימים עם מציאות שבה בני נוער פועלים ללא מסגרת וללא גבולות? האם מערכת החינוך עושה די כדי לאתר, להחזיר ולהציב גבולות?
יש כאן מבחן ערכי עמוק יותר: חברה שמבקשת להיות מדינה מתפקדת אינה יכולה לוותר על יסודות של חוק וסדר. שלטון החוק איננו המלצה - הוא תנאי לקיומה של חברה יציבה, ובוודאי של מפעל התיישבותי שמבקש לגיטימציה ציבורית ולאומית. יש כאן מעגל אחריות רחב: הורי, חינוכי, קהילתי ורשותי שמתחיל הרבה לפני שמגיעה המשטרה.
אם ההתיישבות רוצה להמשיך לצמוח ולהתבסס, היא זקוקה להנהגה אמיצה. הנהגה שתדע לומר “עד כאן" גם כשהדבר לא פופולרי. הנהגה שלא תעלים עין מחבורות אלימות הפועלות כמיליציות. התמונות של רעולי פנים, של אלימות ושל חיכוך אינן רק בעיה מוסרית. הן בדיוק אותו “כפסע מאסון" שעליו התריע בלוט אסון ביטחוני, מוסרי וציבורי גם יחד. אי אפשר לעמוד מנגד.
כשחלילה יקרה אסון, ולא משנה מי ייפגע לא נוכל לצערי לומר “ידינו לא שפכו את הדם". זהו מבחן. ומנהיגות שלא תעמוד בו, תישא באחריות.