מרים, אלמנתו של עברי דיקשטיין הי"ד שנפל בקרבות בלבנון, מתארחת באולפן ערוץ 7 לשיחה אישית על השבר הגדול שמלווה אותה מאז נפל עברי.
כשעליה שרשרת עליה עץ הזית, סמל חטיבתו של עברי, חטיבת גולני, והטבעת שענד עברי, מספרת מרים על התחושה שליוותה אותה ביום הזיכרון האחרון, כאשר המעטפת שחובקת אותה לאורך כל השנה מתעטפת יותר בעוצמות רבות הרבה יותר.
מכאן היא ממשיכה ומשחזרת לפרטיו את הקרב בו נפל עברי, מ"מ בגדוד 51 של החטיבה, קרב בפאתי העיר צור כאשר הכוח עובר מבית לבית במשך מספר ימים ובאחד מהם העביר את הנגביסט לאחור על מנת להוביל ולפתוח קדימה. בנקודה זו ירתה לעברו חוליית מחבלים שהסתתרה בחדר. עברי נפגע במקום, הנגביסט ושאר הכוח בפיקודו של המ"פ המשיכו בלחימה בה נפצע המ"פ.
מרים מספרת גם על זר הפרחים שעברי שלח אליה והגיע רק לאחר ההלוויה. את הזר שלח עברי אליה לחטיבה בה שירתה, כפי שנהג לעשות בכל שבת בה היו שניהם בצבא. החטיבה שלחה את הזר אליה וכשהייתה בדרכה חזרה לישוב מגוריה, עלי, סמוך לעופרה, הוא נמסר לה יחד עם בלון שעברי שלח.
על החיים כזוג צעיר המשרת בצבא במקומות שונים, מספרת מרים ומציינת כי היה ברור לשניהם ששירותו של עברי יימשך לעוד מספר שנים, ורק אחרי תפקיד המ"פ שיקבל יחליטו על ההמשך. עברי גדל לתוך בית של שליחות צבאית כבן לאיש קבע ששירת 18 שנים בצה"ל, "היה ברור שגם הבית שלו יהיה כזה", היא אומרת ומספרת על בניית בית צעיר תוך כדי שירות ומתוך השירות, כאשר המפגשים הם למעשה "פיקים" של רגש.
זר הפרחים ההוא עבר תהליך של שימור על ידי אמן שיצר מעין מיצג שמשקלו שבעה קילוגרם ובתוכו זר החמניות שעברי שלח לה לצד מכתב שעברי כתב לה וסמל חטיבת גולני. היום הוא נמצא במרכז ביתה.
מרים מתארת את תחושותיה כאלמנה צעירה הממשיכה לחוש רעייתו של עברי גם שנה וחצי אחרי נפילתו, ומרחיבה על תחושת המשך בניית הקשר בינה לבינו בבאופן מהותי ותחושתה שעברי ממשיך לשמור עליה. עוד היא מתייחסת לסוגיית כיסוי הראש שאותו הותירה על ראשה בעוד אלמנות צעירות אחרות בחרו להסיר אותו. "אני אוהבת את זה. זה חשוב לי", היא אומרת.
גם על חבורת האלמנות הצעירות שתומכות זו בזו היא מספרת ומציינת את העוגן המיוחד שבכוחן לתת, עוגן שזר לא יוכל לתת ולא להבין. על האבדן בגיל צעיר חשבה עוד לפני שעברי נפל, כאשר פגשה אלמנות מלחמה אחרות, וכשקבוצת אלמנות מלחמה הגיעו לנחם אותה בשבעה על עברי נוצר הקשר ואתו המסר שישנה המשכיות גם אחרי, ישנה תקווה גם לעתיד.
ובתוך המשא הכבד של ההתמודדות עם אבדן יש גם הומור שחור בין אלמנות המלחמה, היא אומרת בגילוי לב ומספרת גם על ההחלטה להמשיך בשירות צבאי, החלטה אותה קיבלה במהלך ימי השבעה, זמן קצר לאחר שחשבה שאין עוד טעם להמשיך בשירות. הנתינה למען המדינה, היא אומרת, עד קצה גבול היכולת.
עוד היא מתייחסת לתחושתה לנוכח החזרה של החברה בישראל לוויכוחים הקוטביים בתוכה ומספרת כיצד ברוחו של עברי ובהדרכתו היא נאחזת בנצח ישראל מתוך הבנת ערכה של שרשרת הדורות, מבלי להיחלש מהמחלוקות והוויכוחים בזירה הציבורית.
מרים מרחיבה על הקשר המיוחד בינה לבין משפחתו של עברי, הוריו ואחיותיו, אותם היא רואה כעוגן וכזכות עבורה, "הם המגדלור שמוביל את הדרך", היא אומרת ומספרת גם על רגעי המשבר שבהם היא מבקשת את עזרת המשפחה השנייה שלה, משפחת דיקשטיין, מבקשת ומקבלת כוחות ושיתוף פעולה.
בימים האחרונים הוציאה יחד עם משפחת דיקשטיין את הספר 'עברי אהובי' המספר את סיפורם המשותף מתוך נקודת המבט המיוחדת שלה. הספר אמנם מסתיים בנפילתו, אך חשוב היה לה שהוא יהיה מלא בתוכו בחיים, שיספר את סיפור הבית המיוחד בו גדל, הערכים עליהם צמח.
מכאן היא ממשיכה ולקראת סוף השיחה איתה מספרת על ההיכרות בינה לבין עברי בעוד שניהם תלמידי י"ב, קשר שהחל בטרמפ שבו הקפיץ אותה ואת חברתה ביום גשום, ולמחרת הגיע שוב לירושלים, יצר קשר שהתפתח לדרכם המשותפת.