1. בחירות 99' היו נקודת מפנה של הימין הישראלי. השמאל הובס בבחירות 96' ונתניהו נבחר לראשות הממשלה. הוא קבר את הסכמי אוסלו, בשיטה איטית ומתוחכמת, אבל בחר ללכת להסכמי וואי ומסירת חברון. הימין האידיאולוגי היה אובד עצות.
בתשובה למהלך הוחלט על הקמת אלטרנטיבה שלטונית לליכוד. "אם כל המפלגות שמימין לליכוד", שתאחד את כל הכוחות האידיאולוגיים לפלטפורמה פוליטית אחת, שהייתה אמורה להוות מפץ פוליטי ימני. האיחוד הלאומי.
טובי השמות של הימים ההם התחברו לאירוע. בני בגין, בנו של מנהיג הליכוד המיתולוגי, רחבעם זאבי (גנדי) הי"ד, הרב בני אלון, צבי הנדל, מיכאל קליינר והרב חנן פורת. רשימה מבטיחה.
אבל במוצאי יום הבחירות גילו הנבחרים לתדהמתם שבפוליטיקה אחד ועוד אחד לא שווה שלוש, אלא בדרך כלל דווקא פחות מחצי. רק ארבעה מנדטים בלבד קיבלה הרשימה המשותפת. מצביעי מפלגת "תקומה" של הרב חנן פורת וצבי הנדל נבהלו מהתפיסות החילוניות של בני בגין ומיכאל קליינר. המצביעים הליברלים של בגין נבהלו מהרב בני אלון. והאלקטורט של ליברמן של העולים מרוסיה פשוט לא הרגיש בבית ונדד להצביע בהמוניו לאהוד ברק.
בסופו של דבר זה היה אחד המהלכים שגרמו להפסד הימין בבחירות 99 והעברת השלטון לברק.
2. השבוע נזכרתי בבחירות ההן, אחרי שהירי בנגמ"ש הימני של בחירות 2026 נפתח בסערה.
איתמר בן גביר הסביר בראיון לגל"צ שיש לסדר מחדש את השחקנים הפוליטיים בימין, כדי למקסם קולות. במקום איחודים מגושמים, שירחיקו את המצביעים משני הצדדים, יש לבצע חיבורים אלקטורליים אפקטיביים.
בן גביר התייחס למועמדתו של תת אלוף עופר וינטר והסביר כי כדי למקסם את ההצבעה לגוש הימין, הוא וסמוטריץ' צריכים לרוץ ביחד, כדי להביא את קולות הציונות הדתית ומצביעי הגוש שאינם מתחברים לליכוד או לעוצמה יהודית. בעוד בן גביר ירוץ בנפרד וימקסם את קולות מצביעיו, ששייכים לסנטימנט שונה משל סמוטריץ' ועופר וינטר.
בתגובה תקף אותו וינטר בסרטון לוחמני. "מעולם, בכל שנותיי בצה"ל, לא הייתי סקטוריאלי", הסביר וינטר.
3. ההזדעקות של וינטר ברורה. הוא לא מעוניין שימתגו אותו כנציג מגזרי, או אדם שמקובע לציונות הדתית בלבד. הוא גם אכן פופולרי מאד בקהלים רחבים בימין. הבעיה היא שבעולם של פוליטיקת הזהויות, אין באמת מקום לשברי מפלגות, שרצות על טיקט ה"לא מגזרי", אבל בסוף שואבות את הקולות בדיוק מאותו בנק המצביעים של המפלגות האחרות בגוש.
ראינו את זה בבחירות 2019 כשפייגלין התמודד ברשימה "לא מגזרית", ואפילו שריין ברשימתו נציגים אנטי-דתיים מובהקים שקראו לסגור את הרבנות ואפילו אדם שקרא לאסור בחוק ברית מילה חלילה. כשהוא יצא לדרך היה ברור לכולם שאין לו אף סיכוי לעבור את אחוז החסימה והעובדה הזו וודאי היתה בהירה גם לפייגלין עצמו. אבל הוא התמודד עד הסוף ושרף שלושה מנדטים.
בסופו של דבר פייגלין אמנם הצליח להביא מעט מצביעים מחוץ לימין הקלאסי, אבל על פי פילוח הנתונים שרף לימין כשניים וחצי מנדטים. אלה המנדטים שהורידו את בנט ושקד מתחת לאחוז החסימה, אחרי ששתי המפלגות נאבקו על אותו מאגר קולות. התוצאה היתה מרה: חמש מערכות בחירות שבאו בעקבות אותו כישלון ואיבוד שלטון הימין.
4. ובחזרה למפת האיחודים. כיום ישנן שתי מפלגות ימין מימין לליכוד. עוצמה יהודית - שמתאפיינת בגוון פריפריאלי ומושכת מצביעים רבים שעברו אליה מש"ס או מהליכוד. היא מחזיקה גם כשני מנדטים של ימין קשיח, שהלך את כל הדרך בכל גלגוליה השונים, אבל מלבדם בן גביר מביא היום עוד 7-8 מנדטים בכל סקר.
לצידה יש את מפלגת הציונות הדתית - שזוכה לבין 4-5 מנדטים ונשנעת בעיקר על קולות הציונות הדתית, על כל גווניה, שחלקים ממנה מתקשים להצביע לבן גביר.
אין אף הגיון לחבר את שתי המפלגות האלה, כשהסנטימנט שלהן שונה ופונה לאלקטורטים שונים, שרואים במפלגה האחת אנטי ואולי אפילו דמון לנרטיב שהם מתחברים אליו במפלגה הראשונה.
5. חיבורים פוליטיים חייבים להיעשות בהתאם לרעיון מסדר שלא פוגע בגוש, אלא מחבר את הסנטימנט הפוליטי ללא התנגשויות. בדיוק כמו שאין אף היתכנות לחבר את דרעי עם גולדקנופף והליכוד, למרות שאלה שלוש מפלגות באותו גוש פוליטי, ככה אין טעם לחבר בכח את עוצמה יהודית והציונות הדתית. להיפך, שתי המפלגות צריכות להתמודד בנפרד, כדי למקסם פוטנציאל.
אבל כדי שזה יקרה חייבים ללחוץ על שחקני החיזוק הבודדים, להתחבר למפלגות הקיימות, כל עוד אין להם אלקטורט מספיק כדי לעבור לבד את אחוז החסימה. נכון להיום גם מאוכזבי "הציונות הדתית", אלה שנמנים על אותו מנדט וחצי שהצביעו לאיילת שקד בפעם הקודמת, לא מהווים כח הצבעה מספיק כדי להתקרב אפילו למעבר של אחוז החסימה לבד, גם אם יהיה להם את המנהיג הפופולרי ביותר.
6. כרגע מדברים על מספר שמות ריאליים, שהבולט שבהן הוא עופר וינטר, שנכון לעכשיו לא עובר לבד באף סקר. ישנם גם שמות נוספים כמו תת אלוף דדי שמחי ותת אלוף אמיר אביבי, שקרובים יותר לסנטימנט הליכודי ויכולים להוות חיזוק למפלגה, שנצבעת כעת כחסרת שמות אטרקטיביים חדשים.
נכון לעכשיו הם אינם מסוגלים להוות כתובת לאותם מנדטים שמעוניינים במדיניות ימין - אבל מאוכזבים מממשלת הימין.
ישנם כמובן שמות פופולריים נוספים שמתחממים על הגדר, כמו עו"ד דוד פטר - הסופר-סטאר של הימין, או פרופ' משה כהן-אליה, הרב השכול איציק בונצל, אביו של פדוי השבי צביקה מור, יו"ר פורום גבורה יהושע שני.
הצד השווה של כולם הוא שהינם דמויות אורקטיביות ופופולריות מאד היום במחנה הימין וכולם מזוהים כאנשים "לא פוליטיים", או לא פוליטיקאים. כאלה שניתן לסמוך עליהם באמת שמגיעים לעבוד רק בשבילנו.
7. והערה אחרונה: לצד המאמץ לחבר את הגוש בצורה אפקטיבית, יש לוודא שהפעם לא יתמודדו רסיסי המפלגות שפגעו בגוש בפעמים הקודמים, כמו פייגלין, שניסה בעבר להתמודד וגרם לאיבוד שלטון הימין.