שבת שעברה, אחרי תפילת שחרית, נערך קידוש בבית הכנסת לכבוד משפחה ותיקה שעוזבת את הקהילה. ניגשתי לאחר הקידוש לשוחח עם ראש המשפחה. שאלתי: למה אתם עוזבים?
שמעתי את הסיפור המוכר, האנטישמיות שגוברת, תחושת הביטחון שנשחקה, הילדים שמפחדים ללבוש כיפה ברחוב. ואז שאלתי בזהירות: "אז לאן, מודיעין? רעננה?"
הם ענו בחיוך עדין, כמעט מתנצל: "לא. לאמריקה". חצי מופתע שאלתי הלאה: "ושם יותר בטוח?"
התשובה הייתה פשוטה ומדויקת להפליא: "יש לנו שם חברים שכבר הקדימו אותנו. שכונה יהודית, קהילה, תחושה שיש לאן להיכנס. בישראל, מפחיד, לא יציב, ואנחנו לא צעירים". הלכתי הביתה עם קידוש שלא ירד יפה.
ביום רביעי האחרון, בגולדרס גרין, שני יהודים נדקרו תוך שניות. האחד חזר מבית הכנסת. השני עמד בתחנה וחיכה לאוטובוס לעבודה.
הקהילה כאן כבר לא מופתעת, היא רק עייפה ומתוסכלת מהקלות הבלתי נתפסת שבה הדברים קורים. בחודש האחרון: הצתת אמבולנסים של "הצלה", ניסיונות הצתה בבתי כנסת, כוננות מוגברת.
הפיגוע ביום רביעי אירע באותו קטע רחוב שבו הייתה הצתה חמישה שבועות קודם, כאילו מישהו שלח הודעה שנייה, למקרה שהראשונה לא הובנה.
אני בשליחות כבר עשר שנים. ראיתי קהילות מתחזקות וקהילות מתפוררות. ראיתי ישראלים שהפכו לאירופאים ואירופאים שגילו שהם ישראלים. ומה שהפיגוע בלונדון הזכיר לי הוא לא רק פחד, אלא שאלה שישראל ממאנת לשאול בקול: למה הם לא באים אלינו?
הביקורת על יהדות התפוצות מוכרת: "הם לא עולים", "חיים נוחים מדי", "לא מבינים מה מחכה להם". אחרי כל פיגוע חוזרת הקריאה, כמעט רפלקסיבית. אבל מעט מאוד קולות שואלים את הצד השני: מה ישראל מציעה ליהודי שעומד על הסף ומסתכל פנימה? לא ברמה האידאולוגית, ברמה האנושית, היומיומית.
האם יש מישהו שיקבל משפחה שהילדים שלה אינם יודעים עברית, שמנגינת השבת שלה שונה, שצריכה שנה-שנתיים של מעבר ולא תזכה בה למחיאות כפיים? האם אחרי עשרים שנה בפריז יקבלו אותם כישראלים, או שישמשו תמיד כ"עולים מצרפת"?
אנטישמיות דוחפת יהודים מחוץ לאירופה. קבלת פנים אמיתית, חמה, מעשית, סבלנית, היא זו שמושכת אותם לישראל דווקא, ולא לשכונה היהודית שליד מיאמי.
אבל מתחת לכל זה מסתתרת שאלה עמוקה יותר, שלא נוח לשאול אותה בקול, לא על יהודי התפוצות בלבד, אלא גם על הישראלים שעוזבים.
"כאן נולדתי, כאן נולדו לי ילדיי", זו סיבה חמה ואנושית לגור במקום, אבל היא לא סיבה שמחזיקה בזמן מלחמה, בזמן חשש כלכלי, כשהפוליטיקה מרגישה רחוקה.
מי שכל החיבור שלו לכאן נשען על זה בלבד, ימצא את עצמו שואל במוקדם או במאוחר: האם זה באמת המקום הנכון לגדל בו את ילדיי?
החיבור שמחזיק לאורך זמן הוא אחר לגמרי. לא גיאוגרפי, אלא שורשי. ציוני, היסטורי, תרבותי.
דושמן כתב:
פֹּה בְּאֶרֶץ חֶמְדַּת אָבוֹת תִּתְגַּשֵּׁמְנָה כָּל הַתִּקְווֹת. פֹּה נִחְיֶה וָפֹה נִיצֹר, חַיֵּי זֹהַר, חַיֵּי דְּרוֹר. פֹּה תְּהֵא הַשְּׁכִינָה שׁוֹרָה, פֹּה תִּפְרַח גַּם הַתּוֹרָה.
לא כי היה לו כאן בית, אלא כי ידע לאן הוא שייך. כשחיבור כזה קיים, השאלה "האם זה המקום הבטוח ביותר לגדל פה את ילדיי או בחינוך הזה?" כבר לא השאלה הנכונה. כשהוא נעדר, אפילו ביטחון מוחלט לא יספיק. וזה נכון באותה מידה לנכד של ניצולי שואה בלונדון, ולישראלי שמוצא את עצמו רוכש דירה בחו"ל "לתקופת המלחמה".
הנתונים בשטח לא מחמיאים לנו. יהודי אירופה אכן עוזבים, אבל גל ניכר מהם בוחר בניו יורק, בטורונטו, במיאמי. ישראל, לעיתים קרובות מדי, אינה נמצאת בין האפשרויות הראשונות. לא רק בגלל שהם אינם מבינים את קדושתה של הארץ הזו, אלא כי חברים שכבר עברו לשם, קהילה שמחכה, בית ספר שמבין מה ילד עובר בתקופת מעבר, אלה מנצחים פמפלטים ציוניים בכל פעם. ומי שמשרד הפנים הקשה עליו להגיש בקשת עלייה בדיוק כשהאנטישמיות בשיאה, לא ינסה שוב בקרוב.
ויש עוד נקודה, קשה יותר לכתוב: בזמן שגל העלייה גובר, וב"ה הוא אמיתי, ממשיכה במקביל ירידה שאנחנו רואים היטב בשטח. ישראלים שיצאו בתקופת המלחמה ועכשיו רוכשים דירה, לא כהשקעה, כתוכנית ב'. שתי תנועות שקטות, הפוכות, שרצות זו לצד זו. ישראל מדברת רק על אחת מהן.
הפתרון בשטח כבר כאן. בלי הכרזות ובלי ועדות ממשלתיות, ישנן קהילות בישראל שהחליטו שהן חלק מהתשובה. לא לחכות לעולה שיגיע מאורגן, אלא לחשוב מראש על מה שהוא יצטרך ביום הראשון: מישהו שמדבר את שפתו, מישהו שעבר את הדרך הזו, מישהו שיאמר לו "הגעת למקום הנכון", בלי לדרוש ממנו להיות מישהו אחר עד שיוכיח את עצמו. זה לא פרויקט. זה אופי קהילתי.
הפיגוע בגולדרס גרין הוא עוד תזכורת למצב באירופה ולעתידה. אבל התזכורת האמיתית עבורי היא הקידוש מהשבת, ואותה משפחה שבחרה בשכונה יהודית ליד מיאמי, כי שם מישהו כבר מחכה להם.
השאלה שישראל צריכה לשאול אינה "מדוע הם לא עולים". השאלה היא: מה עשינו כדי שיבחרו בישראל כאופציה הראשונה?
הרב נתנאל דרמון הוא רב קהילה בלונדון ויו"ר ארגון ICE, קהילות ישראליות באירופה, בשליחות באירופה מזה עשר שנים.