תא"ל במיל' אורן סולומון מתארח באולפן הפודקאסטים של ערוץ 7 לשיחה אישית המחזירה אותו לאירועי השבעה באוקטובר ולתובנות העולות מהיום הקשה ומהאירועים שסביבו, במגמה למנוע את האסון הבא.
סולומון משחזר את הרגעים בהם הבין בבוקר השבעה באוקטובר שהוא יוצא עם בנו להילחם במתקפת המחבלים מעזה. הוא מציין את הקושי להביט בפני בנו שהגיע אליו עם רעייתו ובתו התינוקת לחגוג את שמחת תורה וכעת מבין שיוצאים למלחמה.
הבוקר ההוא החל בירי רקטות שחלקן נפלו בתוך קיבוץ מגוריו, סעד. להערכתו הוא היה הקצין היחיד בצה"ל שהבין שמדובר בפשיטה של מחבלים, אך "טעיתי, זו לא הייתה פשיטה. נפתחה מלחמה כוללת על מדינת ישראל, מהאוויר מהים ומהיבשה", הוא אומר ומסביר את משמעות המונח 'פשיטה' ואת התגובה המבצעית שהייתה אמורה לבלום מהלך התקפי שכזה, ולתחושתו באותם רגעים מדובר היה באותה פשיטה לה נערך הפיקוד. מלחמה לא עלתה במחשבתו. "לא הכרתי את 'חומת יריחו'. אני קצין בכיר אבל אף אחד לא סיפר לי על כך", הוא אומר ביחס לאותו מסמך מודיעיני שריכז מידע אודות כוונות חמאס ותכניותיו.
ברגעים אלה, מספר סולומון, המחשבה וההתנהלות הן של מפקד ולא של אב, ובמציאות שכזו הוא מודיע לבנו, קצין מודיעין בתפקידו הצבאי, שיעלה על מדים ויוצאים לאוגדה. לבנו לא היו מדים וסולומון הורה לו לבוא עם בגדי שבת, כפי שניתן לראות במעט התיעוד המצולם של הקרבות שניהלו, האב במדים והבן בבגדי שבת. הבן לא שואל אם נכון יותר להישאר ולשמור על הבית ועל התינוקת הקטנה ויוצא עם אביו.
סולומון ממשיך ומתאר את השניות הראשונות לצאתם מהבית, כאשר באוזניהם הם קולטים ירי מקלעים סמוך לקיבוץ שהיה חלק מתכניות הכיבוש של חמאס. השניים נקלעים למארב ראשון בקיבוץ עלומים כאשר הם חמושים באקדחים בלבד. בהמשך, הוא מספר, הוא מזהה את הנמלטים ממסיבת הנובה ומבין שיהיה עליו לנהל את הלחימה. פרק גבורה מיוחד, הוא אומר, ראוי להישמע ולהילמד סביב פועלם של קצין המבצעים של האוגדה והקצינות בחמ"ל האוגדה שניהלו את המבצע ותפעלו כוחות והעבירו מידע עד לרמת המטכ"ל.
בסיטואציית הקרבות אליהם נכנס סולומון עם בנו הוא רואה עשרות כלי רכב ובתוכם צעירים מגוננים על ראשיהם מחשש לפגיעת רקטות. סולומון מבין שהסיטואציה לא מובנת להם ומורה להם לברוח לכיוון השדות כי מחבלים בדרך. הצעירים התקשו להבין ודיברו על כך שיש להם ציוד ברכב, שהם מחכים לחבר או חברה... כשהבינו שעליהם להימלט שאלו לאן וסולומון הורה להם 'לכיוון השמש', לכיוון מזרח, "רוצו ואל תעצרו".
סולומון מספר על שני השוטרים שהגיעו למקום והצטרפו למאמציו למלט את הצעירים מהמקום תוך קרבות פנים אל פנים. בהמשך מרחיב סולומון אודות 14 הטנדרים שהגיעו למסיבת הנובה כטעות בניווט של המחבלים שעליהם. משימתם הייתה להגיע לנתיבות דרך השדות. בעוד את הקרבות הוא, בנו והשוטרים מנהלים מול 10-15 מחבלים, שאר המחבלים עסוקים ברצח וחטיפות של צעירים מהקבוצה שנאספה מאחוריהם וחלקם מגיעים למתחם הנובה ומבצעים שם מעשי טבח ואונס.
תוך כדי הקרבות פונה סולומון במכשיר הטלפון לאוגדה ומבקש סיוע אווירי, אך התשובה שהוא מקבל היא שאין את מי לשלוח אליו. הלחימה מתנהלת כאשר כדורים שנורים פוגעים בצעירים וצעירות שנופלים ונהרגים לצידם. מול הירי הנמשך גם ממקלעי הרכב וגם מווידוא הריגה שמבצעים המחבלים ברכבי הצעירים שבצידי הדרכים, סולומון ובנו מגיבים בירי אקדחים שלדבריו לא פגע ולא הרג ולו מחבל אחד משום שמדובר באקדחים בלבד, אך ירי זה עיכב במעט את התקדמות המחבלים ואיפשר לאנשים להימלט, ולהינצל ולהציל אחרים, בהם גם פצועים.
מכאן והלאה קוטע סולומון את סיפורו ומשיב לשאלת הסיכוי שאירוע מעין זה יחזור ויקרה. לטעמו מאחר והאירוע לא תוחקר באופן אמיתי, לא הועלו השאלות הנכונות לגבי איך הגענו לאירוע, אירוע כזה בהחלט יכול לחזור על עצמו. עוד מוסיף סולומון ומונה את רשימת הבכירים שלדבריו הובילו מערכת מטייחת ומשקרת שהעלימה מידע ועדויות, ותוהה אודות עולם הערכים שמוביל אותם.
בפעם הבאה, הוא אומר, הדברים יכולים בהחלט לגלוש לגבולות אחרים וגזרות אחרות פחות צפויות, כולל ערביי ישראל. מול כל אלה עלינו ללמוד את האויב ולהיערך לקראתו. "אנחנו בקונספציה בכל מה שנוגע לערביי ישראל", הוא אומר אך מציע לערוך הפרדה בין מגזרים שונים בתוך ערביי ישראל וללמוד כל אחד מהם, ערביי ירושלים, הפזורה, ערביי המשולש ועוד. "לרובם זהות איסלאמית שמקצינה בעשורים האחרונים ומביאה אותם למסקנה שהחלפת מדינת ישראל למדינה דו לאומית עוברת דרך הכוח".
בהקשר זה מספר סולומון על הלחימה שניהל בתקופת 'שומר חומות', לחימה שזיכתה אותו בעיטור הצטיינות אותו קיבל יחד עם בנו.
בהתרגשות מספר סולומון גם על התחושות הקשות כאשר נפתחה נגדו חקירה ושוטרים הגיעו לביתו בתואנות שווא של שימוש בחומרים מסווגים. הוא מציין את הקושי הרב באותו יום שבו הגיעו השוטרים לביתו, שנה וחצי אחרי שהוא בתפקידי לחימה ופיקוד, כאשר מה שעשה לביטחון המדינה בחודשים שאחרי השבעה באוקטובר היו משמעותיים הרבה יותר מאותם קרבות מפורסמים של יום פרוץ המלחמה. סולומון מספר על הטלטלה המשפחתית ועל הטראומה שעברו ילדיו, "על זה לא נשכח ולא נסלח להרצי ולפצ"רית ולכל מי שהיה מעורב בזה. הם יבואו על חשבונם".