מחלוקת ידועה במסכת ברכות לה ע"ב בין רבי ישמעאל לבין רבי שמעון בר יוחאי (רשב"י) עוסקת בלימוד התורה ובמידת מחויבותו של האדם לכך מול הצורך להתפרנס ולעסוק ביישובו של עולם.
רבי ישמעאל מציג עמדה המשלבת בין תורה לבין דרך ארץ. האדם מחויב בתורה, אך עליו לנהוג גם במנהגו של עולם, לחרוש, לזרוע, לקצור ולהתפרנס. לעומתו, רשב"י מציג עמדה תובענית ומוחלטת יותר, אם אדם יהיה עסוק בחרישה בשעת חרישה, בזריעה בשעת זריעה ובקצירה בשעת קצירה, “תורה מה תהא עליה", על כך אומר אביי שם את ההכרעה המעשית, הרבה עשו כרבי ישמעאל ועלתה בידם, כרבי שמעון בן יוחאי ולא עלתה בידם.
תמונה דומה עולה גם במסכת שבת לג ע"ב, במחלוקת התנאים ביחס למפעלי הפיתוח של הרומאים. רבי יהודה רואה את הצד המועיל שבמעשיהם, שווקים, גשרים ומרחצאות. רבי יוסי שותק. רשב"י, לעומת זאת, אינו מתפעל מן המעטפת החיצונית של הקדמה הרומית, אלא חושף את המניע הפנימי, כל מה שעשו, עשו לצורך עצמם. גם שם רשב"י מציג עמדה חריפה, ביקורתית ומתבדלת, שאינה מסתפקת בתועלת החיצונית של הדברים, אלא בוחנת את שורשם, כוונתם ותכליתם.
בעקבות אמירתו זו הוא נרדף ונאלץ להיכנס למערה. שם, במשך שתים עשרה שנה, הוא מתנתק כמעט לחלוטין מחיי העולם הזה ומשקיע את כל כוחותיו בלימוד תורה. כאשר הוא יוצא מן המערה ורואה בני אדם חורשים וזורעים, הוא מתקשה להכיל מציאות שבה בני אדם מניחים, לכאורה, חיי עולם ועוסקים בחיי שעה. כל מקום שהוא נותן בו את עיניו נשרף. הסתכלותו יוצאת מתוך תביעת אמת מוחלטת, מי שאינו מכוון כולו אל התכלית העליונה, כביכול אין לו זכות קיום במציאות.
ואז יוצאת בת קול ואומרת לו- להחריב עולמי יצאתם? חיזרו למערתכם. כלומר, האמת העליונה כשהיא מופיעה בלי יכולת להכיל את הדרגתיות העולם, עלולה להפוך מכוח בונה לכוח שורף. לכן הוא נדרש לשוב למערה לשנה נוספת, לא כדי להעמיק רק בעוד תורה, אלא כדי להעמיק בהבנת אופן הופעת התורה בתוך העולם.
לאחר אותה שנה נוספת, ביציאתו המחודשת, מבטו של רשב"י משתנה. הוא איננו מוותר על האידיאל העליון, אך הוא לומד לראות כיצד העולם נבנה קמעה קמעה. הוא מבין שגם מעשים קטנים, פשוטים וחלקיים, יכולים להעיד על עומק הנשמה ועל נקודת הטוב שבאדם. לא כל אדם חי כל העת במדרגת האידיאל העליון, אך גם בתוך עולם מעורב, מסובך ולא תמיד מתוקן, יש נקודות של קדושה, רצון טוב והתקדמות.
בזהירות אפשר להציע, על דרך הדרש ולא כקביעה היסטורית מוכחת, שהזוהר של רשב"י שייך ואולי נכתב רק בשנה הנוספת במערה ולאחר הלימוד וההפנמה על התהליך וההשפעה בעולם. כלומר, לא רק לתורה השורפת כל מה שאינו עומד באמת המוחלטת, אלא לתורה היודעת לחשוף את האור הפנימי הגנוז בתוך עולם ההעלם. העולם הזה הוא עולם העשייה, עולם של ערבוביה גדולה, שבו טוב ורע משמשים יחד, ומתוך כך ניתנת לאדם האפשרות לבחור, לברר, להעלות ולתקן.
מכאן נובעת גם ההדרכה הגדולה, לדעת לסנגר, לזהות את נקודת הטוב גם במעשים פשוטים, ולראות כיצד הקדושה מתגלה לא רק בשיאים עליונים אלא גם בתוך חיי היום יום. לכן כאשר נאמר ש"הרבה עשו כרבי ישמעאל ועלתה בידם", אין הכוונה לפשרה חלשה או לוויתור על התורה, אלא להבנה עמוקה של מבנה העולם ושל יכולות רוב בני האדם. האדם נדרש להיות קבוע בדרך, בערך ובטוב; לפעול בתוך המציאות, ליפול ולקום, לשכלל את ההתמודדות, ומתוך כך לקדם את העולם כולו.
גם בימינו אנו נתקלים בקבוצות שונות ביחסן אל המציאות ואל תהליך התיקון. יש המבקשות את הופעת האמת בשלמותה כאן ועכשיו, ללא דיחוי וללא פשרה. מנגד, יש המבינות שהתיקון בעולם מופיע בדרך כלל כתהליך, קמעה קמעה, לעיתים באיטיות, ולעיתים מתוך דחיפות, קפיצה והאצה פתאומית.
ראוי להבין כי אף שהכיסופים להופעת התיקון השלם במהירות האפשרית הם כיסופים נכונים ועמוקים, לא כל שלבי התיקון תלויים רק בנו. עלינו להתפלל, להשתוקק ולפעול, אך לעשות זאת בדרך נכונה, מכבדת ומדויקת. לא בכפייה, לא בזלזול במציאות, ולא בביטול מי שעדיין אינו נמצא במדרגת האידיאל השלם.
המציאות מתעצבת בקצב משלה, וגם יד שמים ניכרת בכך. יש תקופות של בהירות ויש תקופות אפורות, מעוננות ומעורבבות, שבהן אור וחושך משמשים יחד בערבוביה. אין בכך הפתעה. כבר קדמונינו תיארו את תקופת הגאולה כתקופה מורכבת, מלאה סתירות, עליות וירידות, הסתר וגילוי.
לכן, אחד הלימודים החשובים מרשב"י ומתורתו הוא הצורך להחזיק את האמת העליונה מבלי לשרוף את המציאות בדרך אליה. להשתוקק לתיקון השלם, אך להבין שהעולם נבנה בשלבים. לפעול בעוז, אך גם בסבלנות. לראות את החסר, אך לא להתעלם מנקודות האור. לדעת לבקר, אך גם לסנגר. ובעיקר, להבין שגם בתוך מציאות חלקית, מעורבבת ולא שלמה, הולך ונרקם תהליך עמוק של בירור, תיקון וגאולה. לג שמח