היום, ל"ג בעומר, נציין את היום בו חל מהפך בתפיסת הביטחון של יהודי ארץ-ישראל. לא בגלל הקשר של היום הזה לבר-כוכבא, מצביא מיוחד במינו שפיתח תורת לחימת גרילה מיוחדת שהיכתה קשות ברומאים.
לאורי אליצור ז"ל היתה תיאוריה, שגם אימצתי אותה, שי"ח באייר, ל"ג בעומר, היה יום העצמאות של מדינת בר-כוכבא, שלא שרדה לבסוף. כלומר: המרד הצליח, אבל המדינה הובסה אחרי 3 שנים וחצי. בל"ג בעומר תש"א, היום לפני 85 שנה, הוקם הפלמ"ח, הכח הצבאי העיקרי שהביא להקמת המדינה. (גם התאריך הלועזי יהיה לימים סימלי: 15 במאי, בדיוק שבע שנים לפני הכרזת המדינה). ל"ג בעומר הוא החג המחבר את מדינת בר-כוכבא להקמת מדינת ישראל.
בספר 'מאריות גברו' מספר נשיא המדינה אלוף (מיל') חיים הרצוג ז"ל, שכאשר מונה יגאל אלון (אז עדיין פייקוביץ') למפקדה של פלוגה א' של הפלמ"ח, אמר לו אביו: "יגאל, שמת לב לעובדה, שבהיותך מפקד הפלוגה הראשונה של הפלמ"ח, אתה מפקד הפלוגה הראשונה של הצבא העברי העצמאי מאז בר-כוכבא?" חיים הרצוג לא מציין, האם זכר פייקוביץ' הזקן, ששני האירועים נקשרו לאותו תאריך - ל"ג בעומר.
לפלמ"ח היו שתי מגמות עיקריות: להגן על היישובים היהודיים מפני האינתיפאדה של אותם ימים, הטרור שהנחיתו הכנופיות הערביות, ולהגן על הארץ מפני פלישה גרמנית-איטלקית אפשרית, שכוחותיהם כבר כבשו את יוגוסלביה ויוון, וקרבו במהירות לסוריה.
בהחלטת המפקדה הארצית של ההגנה נקבע כי "למפקח על אימון הפלוגות יתמנה קצין המטה יצחק שדה". לא במקרה נקבע דווקא יצחק שדה כמפקד הראשון של הפלמ"ח. (אז עדיין הוא לא נקרא מפקד הפלמ"ח אלא 'קצין המטה הכללי לענייני הפלמ"ח'). ה'רקורד' הביטחוני שלו התאים במיוחד להגדרת המטרה הראשונה של "פעולות נגד צבא אי סדיר": הוא היה הראשון שהחליט, בתקופת מאורעות 36-39, לא להמתין לתוקפים ערבים כדי להתגונן מפניהם, אלא לצאת לקראתם, לארוב להם ליד הכפרים הערביים, ולבלום אותם ליד בסיסי הבית שלהם. שדה הדהים את ראשי ה'הגנה' כשהציע למגינים הצעירים ביישובים השונים לסייר עימו בלילה מחוץ ליישובים ולשכונות, להניח מארבים לפורעים בדרך ליישוב ובדרך הנסיגה ממנו, ולפעמים נקט במדיניות ה'סיכולים' כשהיה מקדים ומתקיף את היישוב שממנו עמדו הפורעים לצאת להתקפה.
כשהרחיב את תחום פעילותו, העביר את הטקטיקה הזאת לכוח החדש שהקים, פלוגות השדה (הפו"ש). את תורתו הסביר מסביב למדורה בכפר-תבור, בתום תרגיל שערך לאחת מפלוגות הפו"ש בגליל, עקרונות שראוי לעיין בהם במיוחד בימים אלו שתפיסת הביטחון נשענת יותר ויותר על 'גדר הביטחון': "אם נשוטט בשבילים ונשים מארבים ונירה בבסיסיהם, בין אם ניתקל בהם ובין אם לאו - יחדלו הערבים להיות אדוני הלילה. כוח האדם שאנו מרתקים לעמדות הגנה פאסיבית - יצומצם. אם נשכיל לשנות מזמן לזמן את תכסיסינו ונצליח להפתיעם בכל פעם מחדש - הם יעברו לדפנסיבה, כדי להגן אל יישוביהם. אנחנו לא נלך בדרכי הרצח ולא נפעיל טרור אישי, אבל נכפה עליהם להתגונן. זוהי, בתמצית, התורה כולה".
זו היתה התורה שהפעילה את הפלמ"ח במלחמת העצמאות - שבזכותה, בין היתר, ניצחנו במלחמה והקמנו מדינה. נתן אלתרמן הביע את תודת האומה לפלמ"ח בשירו הייחודי 'מסביב למדורה', שנכתב ערב הקמת המדינה, המסתיים במילים:
"אבל ככה יוגד נא לאמור
נערים להוי נא ידוע
בין חגיו הגדולים של הדור
אין יפה מחגכם הצנוע
למולכם האומה על סיפו של הדרור
משתחווה ובוכה - הבינוה!"
כשהרמטכ"ל השתתף בדיון פוליטי
הדור הצעיר לא מכיר את המשפט שלפני יובל שנים ומעלה היה כל כך רווח בשיח הישראלי: 'למה פירקו את הפלמ"ח?' בשלהי מלחמת העצמאות, בה' בחשון תש"ט, 7 בנובמבר 1948, הורה ראש הממשלה ושר הביטחון דוד בן-גוריון הורה על הפסקת פעולתו של מטה הפלמ"ח - אחד המהלכים החברתיים הדרמטים של מלחמת העצמאות.
השיקול היה פוליטי נטו - ולכן גם היה מוצדק. הפלמ"ח, לפחות בעיניו של בן-גוריון, היה אירגון מפלגתי יותר מאשר צבאי, שרוב מפקדיו הם אנשי מפ"ם, מפלגה היריבה של מפא"י. "בן-גוריון זיהה את הפלמ"ח כאירגון סיעתי מפלגתי", כותב ההיסטוריון השנוי-במחלוקת תום שגב, בספרו '1949 - הישראלים הראשונים' (עמ' 247) "מפ"ם זיהתה אותו כיחידה צבאית חלוצית. רוב אנשי הפלמ"ח השתייכו למשקי הקיבוץ המאוחד ונמנו עם אוהדי מפ"ם". אם היום ישנם הסופרים בצה"ל כיפות סרוגות, אז ספרו קיבוצניקים מפ"מניקים - ולפי כל העדויות, זה מה שהפחיד את בן-גוריון.
את ההחלטה קיבל בן-גוריון חודשיים לפני-כן, אולם חיכה להזדמנות המתאימה. ומרגע שהוא החליט - החלה הסערה הציבורית של אנשי הפלמ"ח ותומכיהם. מיכאל בר-זוהר כותב בביוגרפיה שלו על בן-גוריון, 'בן-גוריון - האיש מאחרי האגדה', כי "ברגע זה נכנסה לפתע לפעולה אותה מפלגה, שעד כה הכחישה בתוקף כי יש לפלמ"ח זיקה אליה: מפ"ם. ראשי מפ"ם החליטו לערער על ההחלטה. אולם הם לא עשו זאת בפורום ממלכתי - הממשלה או מועצת המדינה - כי אם בפני... הוועד הפועל של ההסתדרות. יצחק בן אהרון ביקש מההסתדרות 'לדורש מאת שר הביטחון, כי לא יינתן תוקף של ביצוע להוראות בדבר פירוק מטה הפלמ"ח'".
ומוסיף בר-זוהר לספר: "וכך, באותן שעות ממש, שנערכו כוחות צה"ל בדרום לפריצת פתע מעבר לקווי הצבא המצרי, התדיינו עסקנים של מפלגות הפועלים באולם הוועד הפועל של ההסתדרות הכללית, על גורלו של מטה הפלמ"ח. בדיון השתתפו גם הרמטכ"ל, מפקד הפלמ"ח (יצחק שדה - ח.ה.) ואף יגאל אלון, שהיה אמור לפקד על המבצע בנגב. הדיון היה מר וסוער. שני המחנות - מפא"י ומפ"ם - הטיחו האשמות כבדות זה בזה..." (עמ' 322).
כל אלו המתרפקים על הימים היפים, המזוככים, רוויי האידיאליזם של ימי קום המדינה, כל אלו המאוהבים ב'פזמון' ש'הקיטוב כיום חסר תקדים, מעולם לא היינו כל כך מפולגים', מוזמנים לשים לב מה עושים הרמטכ"ל, מפקד חזית הדרום ואלופים נוספים, בעיצומם של הקרבות הגורליים בנגב במלחמת העצמאות: מקיימים דיון פוליטי עם עסקני מפלגות על המשך קיומה של יחידה צבאית מוכתמת בתו פוליטי מובהק.