חבר יקר שהיה בכיר מאוד בשב"כ סיפר לי פעם את הסיפור הבא: "יום אחד אני יוצא מדיון חשוב בלשכה בקריה ומולי אני רואה את סגן הרמטכ"ל דאז בפרצוף מודאג.
שאלתי מה קרה והוא אמר לי 'תשמע יש פה בכירים מאוד בצבא ממדינה בסקנדינביה (מטעמים מובנים לא ננקוב בשמה). הם מודאגים מאוד מאפשרות של תקיפת פתע רוסית והם לא יודעים מה לעשות ואיך להתגונן ולהיות מוכנים. הם ביקשו שיחה איתי כסגן הרמטכ"ל שאחראי על בניית הכוח.
"הראיתי להם את כל הדברים שאנחנו רגילים להראות חיל האוויר, חיל הים, שיריון ושום דבר לא מעניין אותם. הם אומרים לנו - יש לנו חיל מצוין זה לא מעניין, רק דבר אחד - מה אתם עושים במקרה של התקפת פתע?'. אמרתי לו "אני אענה להם". נכנסתי איתו ללשכת סגן הרמטכ"ל ומולי בכירים סקנדינביים חמורי סבר. אז אמרתי להם: 'אתם יודעים שאנחנו אומת ההייטק. ממציאני על. אבל שום דבר במדינה לא קורה בזמן.
חשבתם פעם למה? אנחנו מוקפים מכל הכיוונים במדינות שהן אויב או אויב פוטנציאלי. צריכים לעבור מ-0 ל100- תוך שעה. לכן בכוונה ארגנו את המערכות שתמיד יעבדו לא במדויק, שמראש היכולת שלהן לעבוד תהיה 'ליד' ולא מדויק, ושום דבר לא יקרה בזמן ובדיוק הצפוי. כך כל הישראלים צריכים יום יום לאלתר ולשנות, להיות מופתעים ולהתמודד". את האנקדוטה הזו אנחנו חיים בהילוך חמישי בשנים האחרונות - זו חוויה מטלטלת בחיים שלנו ובעיקר לילדים שלנו. השאלה הגדולה היא מה יהיו ההשלכות קדימה.
המונח "ברבור שחור" מתאר אירוע נדיר, בלתי צפוי לחלוטין ובעל השפעה דרמטית המשנה את פני המציאות. בדרך כלל, אירוע כזה מופיע פעם בדור, אולם הילדים שחזרו לפני כשבועיים לספסל הלימודים הם "ילדי הברבורים השחורים". אם תרצו, דור שפגש להקה שלמה של ברבורים כאלו בפרק זמן בלתי נתפס של חמש שנים בלבד.
זה התחיל עם הקורונה - בידוד חברתי כפוי שקטע את הרצף ההתפתחותי; המשיך לזוועות ה-7 באוקטובר שסדקו את האמון הבסיסי של הילדים בטוב ובביטחון; ועובר דרך למעלה משנתיים וחצי של לחימה, הכוללות 2 סבבים עצימים של טילים ואזעקות מול אירן. התעייפתם? גם הם.
בתוך חצי עשור הילדים הללו חוו יותר טלטלות קיומיות ממה שאנחנו המבוגרים חווינו בחיים שלמים. לכל אלו יש מחיר - "אפקט מצטבר" שאינו מסתכם באירוע נקודתי אחד, אלא בשכבות של מתח שחלחלו עמוק פנימה.
המחיר הראשון הוא ביולוגי. חמש שנים של רף חרדה גבוה באופן קבוע משמעותן הצפה מתמדת של הורמוני סטרס. האימה הזו אינה נשארת בראש; היא נצרבת ממש "בתאים של הגוף". כשהגוף שרוי בדריכות-על (Hyper-vigilance) במשך חודשים ארוכים, הוא שוכח איך להירגע. המחירים המיידיים הם חוסר שינה כרוני, קשיי ויסות ופגיעה ביכולת הריכוז. עבור ילדים ותלמידים בפרט, למחיר הביולוגי יש השלכות ישירות גם על יכולת ההצלחה הלימודית שלהם (אבל זה נושא למאמר אחר).
לצד זאת, יש ילדים שישלמו מחיר חברתי כבד. הבידודים של הקורונה, שאחריהם הגיעו הפסקות הלימודים הממושכות והשהייה בבית בקרבת הממ"דים, יצרו חוסרים חברתיים עמוקים. לחלק מהילדים זה לא ישנה דבר - הם מסתגלים לכל מציאות. אבל הילדים שמתקשים יותר להסתגל לחברה ולמערכות נפגעים מאוד מכל מעבר. אנחנו רואים את ההשלכות של דור שמתקשה לנהל קונפליקטים פנים-מול-פנים, שחווה ניכור וחשדנות, ושמתקשה להאמין שהמרחב הציבורי הוא מקום בטוח עבורו.
אך בתוך המציאות הזו צומח דבר נוסף, נדיר ומרטיט. "פרדוקס הלחץ" - הילד שראה טיל מתפוצץ ליד הבית או זה שיצא מהממ"ד וראה את בית השכנים מרוסק, פיתח שריר הישרדותי שאין לאף דור לפניו. הילדים הללו יכלו לפחד, והמשיכו הלאה. הילדים הללו, שחוו "בעתה מאוד גדולה בגוף", פיתחו לעיתים עמידות יוצאת דופן - הם הפכו לחסינים לכל ה"נגיפים" שהטיחה בהם המציאות הישראלית.
אנחנו עכשיו בעיצומה של מציאות בייניימית. כולנו חוזרים מהעבודה, שומעים את כותרות החדשות ולא בטוחים אם מחר נגיע לעבודה או שנהיה (שוב) במלחמה. הלא צפוי הוא כרגע הדבר היחיד שידוע. כל אחד שישכיל להפוך את האירוע לשריר חוסן, למוכנות, להבנת אחריות ותפקוד - יוצר חוסן שיכול לאירועים כאלה. בבית ובבית הספר.
זוכרים את הסיפור שפתחתי איתו? זה השריר שהביא את הסקנדינבים לטוס כמה שעות כדי ללמוד מאיתנו.
כדי שימשיכו לטוס אלינו, כדי שנמשיך להיות אור לגויים גם בזוויות הללו, אנחנו חייבים לשאול את עצמו: איזה דור אנחנו מעצבים כאן? האם נקבל דור של צעירים מפורקים, פוסט-טראומטיים, שחיים תחת צל של חרדה מתמדת? או שנדע לתעל את החוזק ההישרדותי הזה לחוסן נפשי בריא?
כדי שנוכל לצמוח מהמציאות המורכבת שאנחנו מתמודדים איתה, מדינת ישראל חייבת לקחת על עצמה את החובה המוסרית לטפל בהם. עכשיו. לא בעוד שנתיים. אנחנו לא יכולים לצפות שהצלקות שהותירו הזוועות יעברו מעל הילדים בקלות רק כי "חזרנו לשגרה וחזרנו ללמוד", וחובתנו המקצועית והמוסרית היא להישיר מבט לנזקים ולפעול לתיקונם כעת, ולא להמתין למשבר הבא.
מדינת ישראל כולה שרויה בטראומה. אסור לנו להפקיר את דור הברבורים השחורים לגורלו. אם נשקיע עכשיו במערכי טיפול רגשיים, בחיזוק החוסן בתוך הכיתות ובמתן כלים לעיבוד הפחד, נוכל להבטיח שהשריר ההישרדותי שהם פיתחו יהפוך לעמוד שידרה של דור חסין, עמיד ומוכן לכל אתגר. אם נמשיך להתעלם ולקוות שהדברים איכשהו יסתדרו - נמצא את עצמנו עם דור מרוסק שמתקשה לעמוד במתח חברתי, תפקודי ורגשי ואינו מסוגל להתמודד עם מורכבות החיים.
הכותב הוא פסיכולוג חינוכי, מייסד עמותת "מרכז מרחב" הפעילה בבתי הספר ברחבי הארץ.