יש איזה רגע כזה, בדרך כלל סביב שולחן השבת או במפגש משפחתי לוחץ, שבו מישהו מחליט להיות ה'מושיע'.
הוא בא חמוש ב'עצת זהב', בשיטת סגולות חדשה, או בנאום תוכחה על למה אתם לא מספיק 'משתדלים'. הוא לא מבין שבאותו רגע, הוא לא מאיר את הדרך - הוא פשוט מכבה את הלב.
אל תנסו להושיע אותנו
בשנים האחרונות, כחלק מהעבודה שלי כאיש חינוך ובמסגרת אינספור הסיפורים שאני מקבל מרווקים ורווקות, הבנתי שהטעות הכי גדולה של הסביבה היא היומרה לדעת מה הצד השני מרגיש. אנחנו כל כך עסוקים בלנסות 'לפתור' את הבעיה, שאנחנו שוכחים שלפנינו עומד אדם, לא פרויקט.
אני זוכר שיחה עם רווק מוכשר, עורך דין מצליח בשנות ה-40 לחייו, שותף במשרד יוקרתי, שאמר לי: "אבינועם, נמאס לי להיות 'תיק' שצריך לסגור. כשאני בא לסעודת שבת אצל זוג חברים, אני מרגיש שאני במבחן. כמעט כל מבט שלהם אומר 'למה אתה עדיין לבד?'. אני לא צריך שהם יביאו לי עוד הצעה, אני צריך שהיא פשוט תכין לי קפה ותשאל אותי איך היה היום שלי במשרד, בלי סאבטקסט של חופה".
הקומה הראשונה של הנוכחות
זהו בדיוק העניין. לפעמים הרווקים והרווקות לא צריכים אנשים שיאירו להם את הדרך עם זרקור מסנוור של 'יודעי כל'. הם צריכים אנשים שיהיו מוכנים לשבת איתנו בחושך, להחזיק לנו את היד, ולתת לנו את התחושה שאנחנו בסדר גמור גם אם ה'וי' הבודד בווטסאפ של הדייט מאתמול עדיין אפור.
כשהסביבה מנסה 'להושיע' רווקים, היא בעצם משדרת להם: "משהו אצלכם לא תקין, ואנחנו כאן כדי לתקן אותו". חברים, לפעמים כדאי ואפשר להפסיק לרגע עם הביקורת. בוודאי שצמיחה וליווי הם משהו אקוטי וחיובי להתפתחות תקינה, אלמנט חשוב והכרחי מעין כמוהו שיוכל להועיל ולתת כלים ודיוק לקשר, ובכל זאת... לפעמים צריך פשוט להפסיק.
להפסיק עם ה'עצות' שנשמעות כמו תוכחה מוסרית. אל תתנו להם את ההרגשה שהם לא באזור חיוג של הנורמליות. במקום לנסות לפתוח להם את המוח, תנסו פשוט לפתוח את הלב.
הלב הוא קדוש, לא פגום
תזכרו שגם הלב השבור של הרווקה והרווק שספגו דחייה, וגם הלב המותש של הגרוש שמרגיש שהחיים התהפכו עליו ב-600, הם קדושים. הם לא פגמים שצריך להסתיר או לתקן במיידי. הם חלק מהארכיטקטורה של החיים.
לפעמים המנהרה היא פשוט המקום שבו אנחנו נמצאים עכשיו, וכל מה שאנחנו צריכים זה שותף לצעידה, לא פנס שמאיר לנו את המגרעות. אז בפעם הבאה שאתם פוגשים חבר או חברה שעדיין מחפשים, תעשו טובה ופשוט תקשיבו. בלי "אמרתי לך", בלי "אולי תנסה", ובלי "בסוף זה יבוא". פשוט תהיו שם. זה הכי פשוט שיש, וזה הדבר הכי גדול שתוכלו לעשות למענם.
עוד לא הצטרפתם לפרויקט 252? מכאן מצטרפים >>