לצד הלוחמים בחזית במלחמה בשנים האחרונות, מתנהלת מערכה שקטה ומפרכת לא פחות בעורף, של נשות המילואימניקים. עבור רבות מהן, הרגע המאושר של הבאת ילד לעולם, לרווי בדידות ואתגר.
לתוך הוואקום הזה נכנסת ליסה גולדנהירש עם מיזם "חיבוק לאשת החיל ולתינוק" ומספרת באולפן ערוץ 7 כיצד הגיעה למיזם מתוך הסיפור המשפחתי האישי שלה.
"יש לי חמישה ילדים לוחמים, קצין בריאות נפש וכלה בפיקוד העורף", היא מספרת. יחד עם חברתה ושותפתה, שרית ראפ, היא החליטה לתרגם את החרדה לעשייה. "חשבנו איך אנחנו יכולות לתרום לנצח ישראל וחשבנו על הדור הבא. הבנות שלי היו בהיריון במשך המלחמה - נולדו לי ארבעה נכדים".
מתוך ההבנה שישנן נשים שנותרות ללא מעטפת קהילתית תומכת, הן החליטו להעניק "נראות" לכל אשת מילואים. המיזם אינו מסתפק בסיוע טכני בסיסי. גולדנהירש וראפ מקפידות על רמה גבוהה ביותר, מתוך רצון לשדר לנשים שהן מוערכות. "החלטנו להכין מארזים באיכות מאוד גבוהה, כך שהן ירגישו שלאנשים אכפת מהתרומה שלהן לעם ישראל בהבאת עוד ילד לעולם בשעת מלחמה. אנחנו לא נותנים רק טיטולים ומגבונים, אלא בגד מאוד יפה, פינוקים לאימהות, והכל ברמה הכי גבוהה שיש".
פעילות המיזם מסתעפת לשלושה אפיקים מרכזיים, שכל אחד מהם נוגע בעצב חשוף אחר של החברה הישראלית מאז השבעה באוקטובר. הראשון הוא נשות המילואים "הרגילות", אלו שנמצאות בבית עם שאר הילדים בזמן שהבעל בחזית. "הייתה אימא שהיה לה שבוע מאוד קשה במלחמה ונכנסנו אליה", נזכרת ליסה. "היא אמרה: "'הבאתם אור בשבוע מלא חושך'."
האפיק השני נוגע לנשות הפצועים. ליסה מתארת נשים שיושבות חודשים ארוכים לצד מיטות בעליהן במחלקות השיקום. היא מספרת על מקרה מרגש במיוחד של אישה שבעלה היה פצוע אנוש, מורדם ומונשם לאורך כל תקופת ההיריון שלה. "היא לחשה לו: 'אתה צריך לחיות, אני בהיריון'. הוא אפילו לא ידע. על כך לפני הלידה באנו אליה עם מארז נהדר. שרית שהיא מומחית בנושא, עטפה את התינוק והוא נרגע. זו עזרה פיזית ממש".
אולם הרגעים הקשים והמקודשים ביותר עבור ליסה הם המפגשים עם האלמנות - נשים שילדו יתומים אל תוך השכול הכבד. באומץ לב היא מספרת על הביקור אצל ענת מאיר, ששכלה את בעלה דוד מאיר ז"ל בקרבות הגבורה בשבעה באוקטובר. "חשבתי לעצמי 'איך אנחנו נלך לאלמנה שעכשיו ילדה בלי הבעל שלה'. הלכתי לענת מאיר, רעדתי, דפקתי על הדלת בתקוע ונכנסתי. איך אני מנחמת אותה? החזקתי את היד שלה והיא החזיקה את היד שלי ודיברנו. יצאתי ממש שקטה, הרגשתי טוב שנתתי חיבוק לאישה שצריכה את זה".
המיזם נשען על רשת חסד בינלאומית: תורמים מחו"ל שולחים בובות ומוצרי קוסמטיקה, ונשים מקנדה סורגות באהבה שמיכות מיוחדות. גולדנהירש, שכבר עשרים שנה מנהלת מיזם סיוע לכלות מוצאת את עצמה סוגרת מעגלים כואבים. במלונות המפונים היא פגשה נשים שסייעה להן ככלות לפני 19 שנה, וכעת הן שוב מגורשות מביתן ויולדות כשבעליהן מגויסים. "זה הזוי. הסתכלתי ואמרתי: רגע, את ליסה? ואני אמרתי: כן, אני ליסה, וזה ממשיך. זו שרשרת של נתינה".
הקשר של ליסה עם האימהות לא מסתיים במסירת החבילה. בימי המתיחות הביטחונית והאיומים מצפון ומאיראן, היא מקבלת הודעות ווטסאפ מרגשות מהמקלטים. "אימא אחת כתבה לי מהמקלט: 'עטפתי אותו בשמיכה שנתת לנו, אבל אני מאוד מפחדת שהשמיכה תלך לאיבוד, כי בלעדיה הוא לא יכול ללכת לישון'. הן שולחות לנו המון מכתבי תודה כי אנחנו חושבות על כל פרט ופרט".