עבור אילה דקל, סופרת ואם לשלושה, המלחמה שנכפתה עלינו בשבעה באוקטובר לא הייתה רק אירוע לאומי, אלא טלטלה אישית עמוקה ששלחה את בן זוגה, יונתן, קצין אג"ם בגדוד ביסל"ח, למאות ימי מילואים בחזיתות הקשות ביותר.
מתוך החושך של חוסר הוודאות והמרחק, נולד הספר "עד שתחזור אליי", יומן מסע ספרותי המהדהד את קולותיהם של אלפי זוגות ומשפחות בישראל.
"האמת היא שלא חשבתי בכלל לכתוב את הספר הזה," פותחת דקל בראיון באולפן ערוץ 7. "יונתן יצא למילואים לימים מאוד ארוכים, והיו לנו שני סבבים ראשונים מאוד קשים. הסבב השני היה סבב שממש טלטל את החיים שלנו. כשיונתן חזר ממנו, היינו צריכים לאסוף את החיים שלנו מההתחלה. המדיום הזה של הכתיבה פשוט הציל אותי. מצאתי את עצמי, ברגעים שבהם אנחנו לא יודעים איך להתקדם, כותבת את הסיפור שלנו לפרטי פרטים".
הספר בנוי במבנה ייחודי המציג את שני צדי המטבע: החזית והעורף. דקל, שמעולם לא הייתה בלחימה בעזה, נאלצה לצלול לעולמו של בן זוגה כדי לבנות את דמותו של גיא, גיבור הספר. "הייתי צריכה לדבר איתו שעות ארוכות. לשאול איך זה נראה ומה הריח במקום כדי להבין איפה הוא נמצא. יונתן תמיד אומר שאנחנו סופרים ימי מילואים לא נכון".
אחד הרגעים המטלטלים בשיחה נוגע למעבר החד מהלחימה לשגרה. דקל מספרת על חופשה משפחתית ביוון, מיד לאחר השחרור, שהפכה למראה כואבת של פצעי המלחמה השקופים. "היינו במלון הכי יפה על הים. בלילה הלכנו לישון במיטה ובבוקר מצאתי אותו על הרצפה. הוא אמר שהמיטה רכה מדי והוא התרגל לישון ככה בעזה. לקח זמן עד שהוא הצליח להגיד לי שבימים הראשונים הוא היה מתעורר באמצע הלילה ולא מבין מי האישה שישנה לידו. הוא נבהל. זה הגוף שיוצא ממצב כוננות ולא חוזר בבת אחת".
הפער הזה, בין הציפייה לגעגוע לבין המפגש המורכב במציאות, הוא לב ליבו של המשבר שחווים זוגות מילואים רבים. "אנחנו יודעות לדבר על הגעגוע כשהוא רחוק, אבל מה קורה כשהם קרובים?" היא תוהה. "יש אכזבה מהפער שבין הציפייה למציאות. אנחנו צריכים להכיר אחד את השני מחדש ולחדש את הברית. הסיפור של מה שקורה לנו כנשים בבית הוא סיפור גבורה שראוי שיישמע. הצד השני לא יכול בלי זה".
המחירים שמשלמים הילדים בבית הם פרק כואב נוסף בסיפורה של משפחת דקל. היא מתארת סיטואציה בה בנה שבר את האסלה בבית מתוך התפרצות רגשית. "חבר טוב שלנו, אבא של חבר של הבן שלי, נהרג. ילד בן עשר מבין פתאום שהמקום שאבא שלו נמצא בו נורא מסוכן. את כל ההתמודדות עם הפחד והדיכאון צריך לעשות כשאבא לא נוכח. כשאבא חוזר, הוא פתאום מגלה ילד עם התקפי חרדה שלא היו לו בעבר. המציאות בבית השתנתה.
השתנו גם שבילי הלב. הבית משתנה כשהם לא נמצאים, ואנחנו משתנות. כשיונתן חזר מהסבב הראשון, הוא מיד לקח את המפתחות כדי לבקר פצועים. נעלבתי, אמרתי 'רק הגעת'. היום אני מבינה שבחזרה מלחימה צריך מרחב לנפש. אי אפשר לחזור הביתה אותו דבר פעמיים", היא מוסיפה.
בספרה, דקל מביאה ציטוטים מקבוצות של נשות מילואים, הממחישים את תחושת "האורחות" בביתן שלהן. "פעם גר כאן איש והנוכחות שלו הייתה שגרה, עכשיו האיש הזה הוא אורח. הוא יוצא ונכנס מהחיים שלנו, מביא איתו שמחה גדולה וגם לוקח אותה". היא מספרת על מג"ד שיצא מלבנון וניסה להכין סנדוויצ'ים לילדיו, רק כדי לגלות שהוא כבר לא מכיר את הלחם המועדף עליהם. "הוא אמר: 'אני יכול להוביל גדוד, אבל הרשאה לכריכים אין לי'".
למרות הכאב והשבירה, דקל רואה גם את הצמיחה האדירה שחוללו השנתיים האחרונות. היא מספרת על בנה הבכור שעשה תהליך בזמן המלחמה. "הוא אמר לי: 'עברו שנתיים, את לא רואה שהכתפיים שלי התרחבו? שאני גבוה מאבא?'. מי ידע שאנחנו יכולות להתמודד עם הדברים האלה לבד ולהישאר בחיים? גדלנו גם במובן של משמעות וקבלת החלטות".
השיחה מסתיימת בקריאה להכרה חברתית רחבה יותר בקושי, מבלי שהדבר יפגע בתחושת השליחות. דקל מדגישה את חשיבות הרחבת השורות והעומס הכבד המוטל על כתפי המילואימניקים ומשפחותיהם. "מותר לנו להגיד שיש גבול. אנשים כבר כמעט שלוש שנים במילואים, הניחו את החיים בצד. צריך שעוד אנשים יישאו בנטל. לדבר על הכאב זה לא מחליש, זה מחזק. "הגבורה היא גם לחוש את הכאב ולהמשיך בעקבותיו, ולא להתעלם ממנו" היא מסכמת.