בבוקר שישי עמדתי בבית העלמין הצבאי בהרצליה בהלוויה של סמל ליאם בן חמו ז"ל, בן 19 מהרצליה, לוחם גדוד 13 של גולני, שנפל בקרב בדרום לבנון.
ליאם, ילד של עיר, שכן שלי בבניין, נער שעוד לפני רגע היה חלק מהנוף היומיומי של החיים הרגילים, חזר אלינו עטוף בדגל ישראל. לא הביתה. אל חלקת הקבר.
עמדתי שם וראיתי אלפי נערים ונערות, חבריו, בני גילו, בני שכבתו, ילדים שהיו צריכים הבוקר להיות בבית הספר, באוניברסיטה, בצבא, באהבה ראשונה, בחיים עצמם. במקום זה הם עמדו ובכו על חברם. על לוחם גולני בן 19 שנפל בדרום לבנון מפגיעת רחפן נפץ. ילד שהלך להגן עלינו ולא חזר. לפי הודעת צה"ל, ליאם היה לוחם בגדוד 13 של חטיבת גולני, נפל ב 30 באפריל 2026 בדרום לבנון, והועלה לאחר מותו מדרגת רב"ט לדרגת סמל.
אבל עבורי ההלוויה הזו לא הייתה רק הלוויה של ליאם. היא פתחה פצע ישן מאוד. לפני 29 שנה, בשנת 1997, עמדתי כמעט באותו מקום, באותה עיר, באותו בית עלמין, בהלוויה של סמ"ר אורן זריף ז"ל. גם הוא מהרצליה. גם הוא גולני. גם הוא גדוד 13. גם הוא נפל בדרום לבנון. אורן היה בנו של חבר. ליאם היה שכן שלי. שני צעירים מהרצליה. שתי משפחות. שתי הלוויות. דור שלם ביניהן. אותה לבנון. אותה חלקת קבר. אותה מדינה שמסרבת להכריע.
אורן זריף ז"ל היה בן 21 בנופלו. הוא שירת כצלף בגדוד 13 של גולני ונפל ב 28 באוגוסט 1997 בקרב בוואדי סלוקי בדרום לבנון, כשישה שבועות לפני שחרורו. הכוח שלו שהה במארב ממושך, נתקל במחבלים, ובמהלך הקרב פרצה שריפה בשדה הקוצים שבו שהו הלוחמים. חמישה לוחמי גולני נהרגו באותו אירוע, בהם אורן.
על אורן נכתב שהיה יסודי, רציני, צנוע, לוחם שהתכונן מראש לשירותו בגולני ועמד על כך שיהיה לוחם. לא ילד שנקלע במקרה למדים. נער ישראלי שבחר לשאת באחריות. על ליאם כבר עכשיו מספרים חבריו ומשפחתו את אותו סיפור ישראלי מוכר וכואב: ילד טוב, אהוב, מחויב, לוחם שביקש להיות בגדוד 13 של גולני.
והשאלה שצריכה להישאל היום אינה רק איך מנחמים את המשפחות. לפעמים אין נחמה. השאלה היא מה אנחנו עושים כדי שלא נעמוד בעוד 29 שנה באותה חלקת קבר, מול עוד ילד מהרצליה, מקריית שמונה, מדימונה, מבאר שבע, מעלי, מחיפה או מתל אביב, ונגיד שוב את אותן מילים, באותה חולשה מוסרית, באותה לשון מכובסת של “מציאות מורכבת", “ניהול מערכה", “הכלה", “תגובה מדודה" ו"שמירה על השקט".
השקט הזה שקרי. הוא תמיד שקרי. הוא רק השקט שבין סבב לסבב. בין לוויה ללוויה. בין משפחה שנשברת היום למשפחה שתישבר מחר.
אנחנו חייבים לומר את האמת. במשך עשורים מדינת ישראל התמכרה לקונספציה של ניהול הסכסוך. בדרום לבנון, בעזה, ביהודה ושומרון, מול איראן, מול חיזבאללה, מול חמאס. פעם קראו לזה תהליך מדיני. פעם קראו לזה הרתעה. פעם קראו לזה הסדרה. פעם קראו לזה מנגנוני פיקוח. בפועל, זו הייתה אותה תפיסה חלולה: לא להכריע, לא למגר, לא לשבור את כוחו של האויב, אלא לנהל אותו.
ניהול הסכסוך הוא שם יפה לפחד מהכרעה.
במשך שנים אמרו לנו שאין פתרון צבאי לטרור. זו אחת הסיסמאות המסוכנות ביותר שנאמרו כאן. ודאי שיש פתרון צבאי לטרור. לא לבדו, לא בלי מדיניות, לא בלי חזון לאומי, אבל קודם כל יש צורך בהכרעה צבאית. אויב שלא הוכרע אינו הופך לשותף. הוא רק מחכה להזדמנות הבאה. ארגון טרור שלא פורק מנשקו אינו מתמתן. הוא מתחמש. שטח שממנו נפתחה מלחמה ולא נכבש, לא טוהר ולא נשלט, הופך לבסיס המלחמה הבאה.
שלום אינו מתחיל בטקסים. שלום אינו מתחיל בנאומים. שלום אינו מתחיל במסיבות עיתונאים, לא באוסלו, לא בביירות, לא בקטאר ולא בוושינגטון. שלום אמיתי מתחיל ברגע שבו האויב מבין, לא משער, לא חושש, אלא מבין בכל עומק תודעתו, שהדרך הצבאית נגד מדינת היהודים הסתיימה בכישלון מוחלט. שהוא הובס. שהמחיר בלתי נסבל. שאין לו יכולת, אין לו תוחלת ואין לו תקווה לנצח אותנו בכוח.
בלי הכרעה אין שלום. יש רק הפוגה.
כואב לי לכתוב את זה, אבל אני כועס גם על עצמי. כועס על הדור שלי. אנחנו הדור שראה את לבנון הראשונה, את רצועת הביטחון, את הנסיגה מלבנון, את האינתיפאדה השנייה, את ההתנתקות, את עליית חמאס בעזה, את הטילים, את המנהרות, את סבבי ההסלמה, את 7 באוקטובר, את מלחמת הצפון המחודשת, ועדיין לא הצליח לגדל הנהגה שתאמר בקול ברור: די. לא עוד ניהול. לא עוד הכלה. לא עוד בלימה בלבד. הכרעה.
הבוקר, מול אלפי הצעירים שבאו לקונן על ליאם, הרגשתי בושה. לא בושה בלוחמים. בהם יש רק גאווה. לא בושה במשפחות. הן קדושות. בושה בנו, המבוגרים. בושה בדור שהשאיר לילדים האלה מדינה חזקה, עשירה, חכמה, מדהימה, אבל עם הנהגה ביטחונית ומדינית שלאורך שנים העדיפה שוב ושוב לדחות את ההכרעה לדור הבא.
והדור הבא עמד הבוקר בבית העלמין.
הם עמדו שם עם דגלים, חולצות בית ספר, מדים, עיניים אדומות, לב שבור. הם לא אמורים לשלם שוב ושוב את המחיר של הפחד שלנו מהכרעה. הם לא אמורים לרשת מאיתנו את אותה מלחמה כשהיא עטופה בשם חדש. הם לא אמורים לקבור את החברים שלהם בגלל תפיסות מיושנות של הכלה והגנה, בזמן שהאויב חי מתחת לאדמה, יורה מתוך כפרים, משגר רחפנים וטילים, ובונה את המערכה הבאה.
מדינת ישראל אינה יכולה להסתפק בהגנה. עם קטן שחי במזרח התיכון לא שורד רק באמצעות גדרות, כיפות ברזל, יירוטים ותגובות. כל אלה חשובים, אבל הם אינם אסטרטגיה. הם שכבת מגן. אסטרטגיה לאומית חייבת להיות התקפית, יוזמת, חותרת למגע, מפרקת יכולות, כובשת שטחים שמהם נפתחת מלחמה, משמידה תשתיות טרור ומביאה את האויב למצב שבו הוא אינו מסוגל עוד לאיים על אזרחי ישראל.
זו אינה קיצוניות. זו אחריות.
קיצוניות היא לשלוח שוב ושוב ילדים בני 19 ו 21 לאותן חזיתות, מול אותם ארגונים, תחת אותן מגבלות, ואז להעמיד פנים שהבעיה היא היעדר “אופק מדיני". קיצוניות היא להפקיר את הצפון שנים לאיום חיזבאללה. קיצוניות היא לאפשר לאויבים שלנו להתחמש, להתבצר, להתחפר, להתעצם, ואז להתפלא שהמחיר כבד. קיצוניות היא להאמין שאפשר לחיות לנצח בין סבבים.
לכן הבחירות הקרובות אינן יכולות להיות עוד בחירות על סיסמאות, מחנות, אגו, שנאות ישנות או משחקי כיסאות. הן חייבות להיות משאל עם על השאלה הפשוטה ביותר: האם ישראל חוזרת להיות מדינה שמכריעה את אויביה, או שהיא ממשיכה להיות מדינה שמנהלת את האיומים עליה עד הלוויה הבאה.
מי שמבין את גודל השעה צריך להתייצב. מי שמוכן להכריע צריך לקבל כוח. מי שמפחד מהמילה ניצחון, מי שמתקשה עם מדיניות ביטחונית ברורה, מי שמעדיף עוד ועדה, עוד מתווך, עוד הסדרה, עוד הכלה, עוד “תגובה מידתית", שיזוז הצידה. שלא יפריע.
כי מול הקברים של אורן ושל ליאם אין מקום לרפיסות. אין מקום למילים חלולות. אין מקום לעוד דור של “סבבים". יש רק חובה אחת: לתקן.
לפני 29 שנה עמדתי בהלוויה של אורן זריף ז"ל. בבוקר שישי עמדתי בהלוויה של ליאם בן חמו ז"ל. בין שתי ההלוויות האלה עברה מדינה שלמה, מלחמות שלמות, ממשלות על ממשלות, נאומים על נאומים, הבטחות על הבטחות. אבל האדמה בהרצליה ספגה שוב דמעות של משפחה, חברים ועיר שלמה.
זה חייב להיגמר.
לא בדיבורים. לא בסיסמאות. לא בעוד “ניהול מערכה". בהכרעה. בניצחון. ובמדינה שמבינה סוף סוף שילדים כמו אורן וליאם לא נפלו כדי שאנחנו נמשיך לנהל את אותו סכסוך לנצח. הם נפלו כדי שאנחנו נחיה כאן כעם חופשי, חזק, ריבוני ומנצח בארצו.
הכותב הינו יועץ אסטרטגי מומחה לניהול משברים ומאבקים