הרב איציק אמיתי התארח בפודקאסט של ערוץ 7 וסיפר כיצד קיבל את הבשורה הקשה על נפילת אחיו הבכור, ז'אבו ארליך ז"ל, בקרב בלבנון.
זה קרה זמן קצר לאחר שסיים להעביר שיעור על התמודדות עם אובדן במכינה הקדם צבאית במעלה אפרים. "הייתי אחרי תקופה של לחימה בג'באליה. יצאנו לשלושה ימי עיבוד, שמטרתם לעבד את התקופה ולשחזר את החוויות. יומיים לאחר מכן נתתי שיעור על התמודדות עם אובדן. עם סיום השיעור, אחרי תפילת ערבית, קיבלתי את ההודעה".
הרב אמיתי סיפר כי במשפחה נהגו לקרוא לאחיו "זאבי", אף שהציבור הכיר אותו בעיקר בכינוי ז'אבו. "הוא היה גדול ממני בחוכמה ובשנים והוא ליווה אותנו בהרבה תחומים. היו בו שתי המעלות יחד - גם אוצר עצום של ידיעות במגוון תחומים וגם חדשנות ומקוריות של חוקר. הוא היה שומע שבאיזשהו מקום מצאו ממצא שיכול להסביר מדרש או משנה, ומיד נוסע לשם באמצע הלילה או מחפש את מי שצריך לראיין".
הקשר בין האחים התבטא במיוחד בלימוד התורה המשותף שנמשך לאורך שנים. "פעם בשבוע היינו נפגשים בישיבת מרכז הרב ולומדים כמה שעות גמרא יחד". בתקופת הקורונה עברו ללמוד בביתו של ז'אבו, ולאחר כל סיום מסכת היו מגיעים יחד לאימם כדי לחגוג עמה את הסיום.
גם לאחר נפילתו של אחיו המשיכו בני המשפחה את סדר הלימוד הקבוע. "מיד אחרי השבעה נפגשנו שוב, אני, אחי הצעיר יגאל ואלקנה, הבן הבכור של זאבי. מאותה שורה בגמרא ובאותו ספסל אנחנו ממשיכים להיפגש פעם בשבוע".
הוא חזר לילדותו של אחיו ותיאר ילד סקרן ויסודי במיוחד. "הוא תמיד היה התלמיד הטוב והממושמע, אבל לא רק במובן של לעשות מה שאומרים לו. כשהיה בן שמונה הוא רצה להתחפש בפורים לכהן גדול, והתחיל ללמוד בדיוק איך היה עשוי האפוד ואיך נראה החושן. אמא שלי ישבה ותפרה לפי ההנחיות שלו את המעיל עם הפעמונים והרימונים".
כבר בגיל צעיר בלטה אצל אחיו המשיכה לעולם ההיסטוריה, הארכיאולוגיה והקודש. "בזמן מלחמת ששת הימים הוא כבר היה מביא מפות ומסביר איפה שילה ואיפה התרחשו הדברים. השורשים התחילו אצל ההורים והסבים, ומשם קיבלנו את הזיקה לדברים שבקדושה ולספרי חסידות".
הרב אמיתי התייחס גם לביקורת הציבורית שנשמעה לאחר נפילתו של אחיו סביב נסיבות כניסתו ללבנון. "לכל אחד יש את דרכי ההתמודדות שלו - אני מקווה שלמשפחת קהתי יהיה את הכוחות שלה להתמודד עם השכול של גור הי"ד. לאן מנתבים את זה? לא צריך לשפוט אף אחד".
הוא תיאר את החלל שנותר בחייו מאז נפילתו של אחיו ואת ההרגל שלא נעלם. "לא עברו יומיים שלושה בלי שדיברנו. הרבה פעמים היינו מדברים בקודים, מספיק היה להזכיר מדרש או ממצא והוא כבר היה מבין. גם היום זה קורה לי כמה פעמים בשבוע, שאני אומר לעצמי, רגע, אני חייב להתקשר לזאבי ולשתף אותו".
הרב אמיתי התייחס גם לשירותו במילואים במהלך המלחמה ברצועת עזה, ועל התקופה שבה שירת כחובש בגבעתי בגיל קרוב ל-70. הוא תיאר את המעבר מתפקידו בקציני רוח לחימה אל הלחימה עצמה ברפיח ובג'באליה, ואת ההתמודדות היומיומית עם פצועים והרוגים.
כשנשאל מה לו וללחימה בג'באליה בגיל מבוגר, השיב, "כשצריך, כולם מתגייסים, ברוך השם". בחצי השנה הראשונה של המלחמה שירת במסגרת יחידת קציני רוח לחימה, תפקיד שביצע גם במבצעים קודמים, ובהמשך הצטרף כחובש לחטיבת גבעתי.
"הייתי בתל סולטאן ברפיח ולאחר מכן בג'באליה בעזה כחובש". לצד האירועים הקשים, נחשף גם לרוח הלחימה של החיילים. "אפילו כשיש פצוע קל בהכרה מלאה, כולם קופצים על הכלים כדי להגיע אליו מהר ככל האפשר ולהעלות אותו למסוק".
הרב אמיתי תיאר כיצד לוחמים שנפצעו ביקשו לשוב ללחימה זמן קצר לאחר שפונו לבית החולים. "היה סגן מפקד פלוגה בצנחנים שטיפלתי בו אחרי שנפצע מרסיס בצוואר. יומיים לאחר מכן הוא כבר חזר להיכנס פנימה. זה דבר מדהים לראות".
לצד הפצועים היו גם רגעים קשים של פינוי הרוגים מהשטח. "אלה דברים שלא שוכחים. נוצר קשר דמים גם עם מי שלא הכרת קודם לכן. מישהו מברך דיין האמת, מישהו אומר קדיש, וזה מעמד קשה מאוד".
הרב אמיתי סיפר כי במקרים מסוימים הרגיש צורך אישי להגיע לבתי האבלים של הלוחמים שנפלו. "היה בחור מגדרה והיה בחור מחמדיה. הרגשתי כל כך קשור שלא יכולתי שלא להגיע לשבעה".
במהלך הריאיון תיאר גם את חיי היום יום בתוך הלחימה. "לפעמים זה במגנן, לפעמים בתוך מבנה, לפעמים בנמר ולפעמים בהאמר".
אחד הרגעים שזכר במיוחד היה כאשר לוחמים הבחינו בזקנו הלבן ובציוד החובש שנשא. "היו שואלים אותי אם פגשתי עוד סבא בעזה", סיפר בחיוך. "הייתי עונה להם, 'בוודאי, הבן שלי שהוא כבר סבא והוא פרמדיק בעזה, ויוצא לנו להיפגש'".
בניו משרתים גם הם בתפקידי לחימה ורפואה. "גם אהרון וגם אלישיב פרמדיקים, ויש עוד לוחמים במשפחה". הוא ציין כי בעבר, בתקופת גוש קטיף, שירת כנהג אמבולנס.
בהמשך השיחה חזר אמיתי לשנותיו כמנהל תלמוד תורה עצמונה בגוש קטיף במשך 25 שנה, וסיפר על ההתמודדות הקשה עם פיגועים ואובדן. "החלק המורכב ביותר היה להכין תלמידים לאמירת קדיש על אבא או על אימא. היו מקרים שבהם התלמיד יושב בכיתה, ואני יודע שעוד מעט אצטרך להכין אותו לבשורה הקשה".
לצד הגעגוע הגדול לתקופה ההיא, הזיכרון המרכזי שנותר בו הוא תחושת האחריות כלפי התלמידים, ההורים והקהילות בתקופות הקשות של פיגועים ואובדן.
"יש לנו חוב גדול לתלמידים ולהורים שלהם. אשתי הייתה מנהלת בית הספר לבנות ואני ניהלתי את תלמוד התורה, וידענו שאנחנו חייבים להיות חזקים ולא יכולים להישבר, גם אחרי פיגוע נורא, כי למחרת אנחנו צריכים לפגוש את התלמידים ולתת להם כוח". התחושה הזאת הייתה משותפת לרבים ממנהיגי הציבור בגוש קטיף. "זה לא רק אנחנו. כל רבני ואנשי הציבור בגוש הרגישו כך. האחריות הזאת והחיוב הזה נתנו כוח".
הרב אמיתי סיפר כי לאורך השנים נעזרו בהדרכה תורנית ובהתייעצויות עם רבנים שליוו את מוסדות החינוך בעצמונה. הוא הזכיר בין היתר את הרב נחום רכל, הרב ראובן נתנאל, הרב יגאל קמינצקי והרב מנחם ליבמן זצ"ל, שסייעו בהתמודדות עם סוגיות מורכבות שעלו במהלך השנים.
הוא סיפר על חזרתו לאזור במהלך הלחימה הנוכחית ברצועת עזה. במהלך ליווי שיירות וחציית הגדר היה נוהג לומר בקשר את תפילת הדרך, וכל החיילים היו עונים "אמן" מהתחנות השונות.
"מי שיודע מאיפה באתי אולי היה מבחין בנעימה קצת אישית כשאני מגיע למילים 'ותחזירנו לביתנו לשלום. אני מתכוון גם שנחזור הביתה, אבל בצבא אני נזהר מאוד שלא לדבר על דברים כאלה, כי כשאנחנו לובשים מדים כולנו יחד, בלי קשר לדעות שלנו".
במסגרת השירות הצבאי הקפיד שלא לערב עמדות פוליטיות בתוך המערכת הצבאית. "אמרתי גם לקצין ששׂם סרט כתום על המדים, שעכשיו הוא במדים ואת הדעות הפוליטיות צריך לשמור לאזרחות. בצבא אנחנו חיילים".
הרב אמיתי סיפר גם על מפגש שהיה לו עם הרמטכ"ל במהלך ביקור ברפיח. "הוא שאל אותי מה התפקיד שלי ומאיפה אני בארץ. עניתי לו את האמת, שאני מכאן, שגרתי 25 שנה בגוש קטיף. לא נכנסתי לפוליטיקה, רק אמרתי את האמת".
אחד הרגעים שנחרטו בו התרחש במהלך נסיעה צפופה בנמ"ר יחד עם קבוצת לוחמים שנכנסה לפעילות ברצועה. "שאלתי אותם למה צפוף בנמ"ר. כל אחד נתן תשובה אחרת, ואז אמרתי להם שיש לי עוד הסבר". הוא סיפר ללוחמים על פירוש שכתב רבי חיים בן עטר, האור החיים הקדוש, ולפיו מצווה שלא ניתן היה לקיים במשך דורות רבים מתקיימת יחד עם כל הדורות שייחלו לה.
הרב אמיתי סיפר כי עבר אחד אחד בין הלוחמים ושאל מהיכן הגיעו הסבים והסבתות שלהם. "אחד ממרוקו, אחד מסוריה, אחת מאתיופיה ואחרים ממקומות שונים. אמרתי להם שכאשר רצו לשחוט את הסבים והסבתות שלנו, לא היה להם נשק ולא היה להם צבא. והנה מגיע הנכד שלהם, עם נשק ועם נמ"ר, כדי להשיב מלחמה. אתם יודעים למה צפוף בנמ"ר? כי סבא וסבתא פה. כי כל הדורות שרצו לקיים את המצווה הזאת ולא יכלו, נמצאים איתנו".
בהמשך הריאיון סיפר על פעילות מערך הרפואה במהלך המלחמה ועל המהירות שבה פונו פצועים לבתי החולים. "ברוך השם, עוד לא הייתה מלחמה כזאת. רוב הנפגעים בתוך שעה כבר היו בבית חולים, וצבאות בעולם מתחילים ללמוד מההתנהלות של מערך הרפואה בצה"ל".
במקרים רבים המשימה המרכזית הייתה לייצב את הפצוע ולהביא אותו במהירות האפשרית למסוק או לבית החולים. "לפעמים השטח מאוים או שיש כמה פצועים, ואז צריך לבצע פעולות מורכבות יותר. אבל בהרבה מקרים הכול מתמקד במהירות הפינוי".
הרב אמיתי תיאר גם רגע אישי שחזר על עצמו במהלך הכניסות לרצועת עזה. "כל פעם שלא היה מדובר באירוע עם פצועים, כשהייתי יורד מההאמר, הייתי מנשק את אדמת הקודש. אני זוכר שמפקד הפלוגה שאל אותי פעם אם נפלתי ואז הוא שמע אותי אומר 'כי רצו עבדיך את אבניה ואת עפרה יחוננו'. אחר כך זה כבר הפך לנוהל קבוע".
הוא התייחס לשיח הציבורי סביב הקרע בעם ישראל וטען כי במציאות היומיומית הפערים קטנים הרבה יותר מכפי שמציגים אותם. הוא מספר כי דווקא במצבי חיים משותפים, בצבא או בבתי החולים, מתגלה הערבות ההדדית בין אנשים בעלי דעות שונות.
הוא סיפר גם על הקשר המתמשך שלו עם הציבור החילוני בקיבוצים, קשר שהחל עוד בתקופת חבל ימית ונמשך במשך עשרות שנים. "ב-20 השנים האחרונות יש לי שיעורים קבועים עם חבורות בקיבוצי השומר הצעיר". בין היתר הזכיר את דביר, שובל, חצרים ובית קמה.
היוזמה להעביר שיעורים בקיבוצים נולדה בעקבות רעיון ששמע בשם האדמו"ר הראשון מחסידות מודז'יץ. "הוא פירש את הווידוי 'על חטא שחטאנו לפניך בהרהור הלב' לא רק כהרהורים אסורים, אלא גם כרעיון טוב שאדם השאיר רק במחשבה ולא ניסה להגשים. פתאום חשבתי לעצמי, אתה נוסע כל יום ליד הקיבוצים, אולי תנסה להעביר שם שיעור. לפני שהספקתי להסביר לעצמי למה זה לא יצליח, התקשרתי למועצה האזורית בני שמעון וביקשתי לדבר עם מי שאחראית על התרבות".
הרב אמיתי סיפר כי לאחר ההתלבטות הוחלט להעביר את ההצעה לראש המועצה, ובהמשך פורסמה מודעה בביטאון המועצה. "נכתב שמי שמעוניין יכול להירשם לחוג. בסוף נרשמו חמישים אנשים, ובכל שבוע היו שיעורים. אני חייתי מזה. אני מאוד שמחתי בשיעור, זה קשר שלא שוכחים".
לקראת סיום שיתף הרב אמיתי זיכרונות מהרב צבי יהודה קוק. הוא סיפר על הנזיפה של הרב צבי יהודה בתלמיד שביקר את האבן עזרא, התגובה של הרב לתלמיד שהניח עפרון על ספר קודש ולסיום סיפר בהרחבה מדוע בתחילה הרצי"ה לא רצה לקבל אותו לישיבה.