מדי שנה, בימים שלקראת יום ירושלים, אנו עדים למחזה המרשים במיוחד של אלפי צעירים שעושים את דרכם לירושלים, מתכנסים, רוקדים ונושאים את דגלי ישראל בדרכם אל העיר העתיקה, כדי לחגוג את חזרתה לריבונות יהודית.
זהו אחד הביטויים המרגשים ביותר של דורנו: צעירים יהודים, וגם נוצרים, המאוחדים באהבתם לירושלים, עולים אל העיר שעמדה במשך אלפי שנים במרכז התפילה והכיסופים של העם היהודי.
הפטרת פרשת בהר־בחוקותי, מנבואת ירמיהו, מדברת על רגע זה באופן עקיף אך רב־עוצמה. הנביא מפנה את מבטו אל ירושלים כמקום השראת השכינה בארץ: "כִּסֵּא כָבוֹד מָרוֹם מֵרִאשׁוֹן מְקוֹם מִקְדָּשֵׁנוּ׃" (ירמיהו יז:י"ב). זהו פסוק של רוממות, הדר ואהבה עמוקה.
אך לצד חזון זה, דברי ירמיהו נושאים גם אזהרה מפוכחת, שהארץ והעיר היקרות לנו כל כך אינן שלנו מכוח זכות מובנת מאליה, אלא תלויות בהתנהגותנו וברמתנו המוסרית. "וְשָׁמַטְתָּה וּבְךָ מִנַּחֲלָתְךָ אֲשֶׁר נָתַתִּי לָךְ" (שם:ד), מזהיר הנביא ומוסיף כי הפרת הברית מוליכה לגלות. ארץ ישראל וירושלים הופקדו בידינו, אך כדי להישאר ראויים להן, עלינו לנהוג באחריות מוסרית.
הצירוף הזה, של שבח מזהיר ואזהרה נוקבת, איננו רק מבנה ספרותי. הוא אתגר המופנה אל כל דור ודור, ובכלל זה אל דורנו שלנו. ביום ירושלים אנו חוגגים- ובצדק. חזרתה של ירושלים לידי העם היהודי מאז שנת 1967 היא נס מודרני, נס שמוסיף לרגש כל מי שמתבונן ברצינות במרחבי ההיסטוריה היהודית ובעומק התפילה היהודית.
אך בו בזמן ירמיהו מניח לפתחנו שאלה: האם אנו נוהגים כאפוטרופסיים ראויים למתנה הזאת? שאלה זו הופכת מאתגרת יותר ברגעים בהם השמחה מתערערת. מספיק להסתכל על כותרות השבוע החולף, כדי למצוא דוגמאות למקרים בהם אנשים המזוהים כלפי חוץ עם יהדות דתית, פועלים בדרך המעוותת את ליבה המוסרי.
באופן דומה, היינו עדים בעבר למקרים, בהם חוגגי יום ירושלים צעדו אל הכותל המערבי בעיר העתיקה, הטרידו בעלי חנויות ותושבים ערבים והטילו פחד על ילדים ומשפחות המתגוררים שם. אין להתעלם מן הרגעים הללו ואין לפטור אותם כלאחר יד. הם עומדים באי־נוחות לצד השמחה שאנו חשים, והם תובעים מאיתנו בהירות מוסרית.
ירמיהו הבין כי יכולתה של אומה להישאר בארצה איננה תלויה בכוח גיאופוליטי בלבד: "אֲנִי ה' חֹקֵר לֵב בֹּחֵן כְּלָיוֹת", הוא מכריז, "וְלָתֵת לְאִישׁ כִּדְרָכָיו כִּפְרִי מַעֲלָלָיו" (שם: י). במילים אחרות: לא הדגלים שאנו נושאים, לא השירים שאנו שרים ולא הלהט שבו אנו עולים אל העיר העתיקה - הם העיקר. העיקר הוא "פרי" מעשינו: כיצד אנו נוהגים, ואיך אנו מתייחסים לאנשים שסביבנו. זהו קנה המידה שלפיו אנו נבחנים.
למעשה, מנהגי האבלות המלווים את ספירת העומר, שאנו עדיין מצויים בעיצומם עת אנו קוראים את הפטרת השבוע, נקבעו בעקבות האובדן הטרגי של תלמידי רבי עקיבא, שגדולתם בתורה הועמה בשל כישלונם בכבוד הדדי. סיפורם מזכיר לנו שגם השאיפות הרוחניות הנעלות ביותר עלולות להתערער כאשר ההתנהגות המוסרית לקויה. אם תקופה של חוסר כבוד בין אדם לחברו לפני כאלפיים שנה עדיין מטילה את צילה על לוח השנה שלנו, הרי זה מפני שהלקח טרם הופנם במלואו.
ירושלים היא מתנה שאין שיעור לגודלה. המראה של צעירים המציפים את רחובותיה העתיקים עם דגלים מונפים אל על וקולות מתרוממים בשירה, הוא מעורר שמחת לב. אך ירמיהו קורא לנו אל דבר עמוק יותר מאשר החגיגה לבדה. הוא תובע אחריות, שהיא זו שמעניקה לחגיגה את משמעותה.
בעוד אנו מסיימים את ספר ויקרא ואת חזונו על עם החי בהרמוניה עם תורת ה', כ"מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים וְגוֹי קָדוֹשׁ" (שמות יט:ו), וכשאנו מתכוננים לציין את יום ירושלים, עלינו להפנים באמת את המסר הכפול של ההפטרה: גדולתה של ירושלים וכובד האחריות שהיא מטילה על הבאים בשעריה. קריאה זו מתחדשת בכל פעם שאנו עוברים בשערי העיר שאנו כל כך אוהבים.
הכותב הוא נשיא וראש מוסדות 'אור תורה סטון'