זמן קצר לאחר ששב יחד עם עוד 15 משפחות לשא-נור, הישוב ממנו גורש לפני כעשרים שנה, מתארח ראש מועצת שומרון, יוסי דגן, באולפן ערוץ 7 לשיחה על השיבה הביתה, האמונה והתקוות לעתיד.
דגן מספר כי מעולם לא חלם על כהונה כראש מועצה. בדמיונו ראה את עצמו מורה להיסטוריה, אך הגירוש הביא לשינוי הגדול. "יום הגירוש היה אולי היום המכונן בחיי ומאותו יום אני אדם אחר לגמרי. למדתי הרבה באוניברסיטה של החיים. ביום הגירוש כשראינו מגג המצודה 150 ערבים עם דגלי אש"ף שרים ורוקדים על ההר ממול כשגוררים את התושבים מתחתינו, נעמדנו יחד, הרב דב ליאור עשה לי קריעה בבגד ואמר לי לברך ברוך דיין האמת, בירכתי ואמרתי שאנחנו נשבעים שכל עוד אנחנו נושמים נעשה הכול כדי לחזור ונבנה את הישובים מחדש, כולם אמרו אמן ואז גררו אותנו בכוח".
ממשיך דיין ומספר על היום שקדם ליום הזיכרון, הישיבה שקיימו ראשי הישוב יחד עם ראשי הישיבות שהגיעו עם תלמידיהם למקום, ישיבה בה נאמר שאכן, גוש קטיף חרב וכך כל שאר ישובי צפון השומרון, מה שככל הנראה יקרה גם לשא נור, וכעת צריך לחשוב איך חוזרים.
לפנות בוקר, מתאר דגן, שמעו את קולות הסוסים והכלים שהובאו למקום יחד עם 8000 חיילים ושוטרים מול כמאה וחמישים גברים ועוד כמאה נשים. ההבנה הייתה שרק משהו בסדר גודל תנ"כי יוכל לבטל את רוע הגזירה. "לקחנו אבן מהחצר, שמנו בארון שבסלון ואמרנו שאם לא יהיה נס האבן תהיה שמורה אצלנו עד שנחזור. ביום שני האחרון יצאתי מהקראוון, הסתכלתי על הנוף והכל אותו דבר", הוא מספר וקובע כי לא היה רגע אחד בו הפסיק להאמין שיחזור לישוב. "לשניה אחת לא הפסקתי להאמין".
ולאחר השנים הקשות של תקוות, לילות ללא שינה, קושי לדבר על הזכרונות ההם, כעת מתכננת המועצה את הרחבתו של הישוב, והפעם יחד עם משרדי הממשלה, שרי הממשלה, הצבא, מתוך ממלכתיות, כהגדרתו. "הרסו ארבעה ישובים ויהיו יותר מ-15 ישובים", הוא אומר.
לשאלת החשש מהקמתה של ממשלה אחרת בעלת תפיסה הפוכה שתראה את הדברים אחרת, אומר דגן כי אחת התובנות שקיבל מהגירוש הייתה שכמויות היהודים שיחיו בשומרון הן אלה שיכריעו. גם אל מול ממשלה אחרת מה שיכריע הוא מספרם של היהודים שיגורו בישובים, הוא משוכנע ומספר על שתי השבועות שקיבל על עצמו כשהורחק באוטובוס הגירוש מבתי הישוב, להקדיש את חייו לשיבה אל הישובים שדגל ישראל יתנופף מעליהם ושאירוע שכזה לא יקרה עוד.
מאז, הוא אומר, הוא מתפקד כמו מגנט לעבר אותן מטרות כאשר בראש ובראשונה יש להביא למאסות של מתיישבים ובמקביל לפעול גם בכלים אחרים, בכלים המותאמים לזירה המדינית-פוליטית, ולשם כך הוא ממקד מאבק בתנועת הליכוד שם הקים את הקבוצה השנייה בגודלה שחבריה אינם מבקשים תפקידי וג'ובים אלא לחזק את אוהבי ארץ ישראל במפלגה. כמו כן הקים את שדולת יהודה ושומרון בוושינגטון, כך גם הפעילות בפרלמנט האירופי מול אוהבי ישראל.
אפיק נוסף בו מתמקד יוסי דגן הוא אפיק ביעור הבורות דרך סיורי שטח שאליהם מוזמנים מקבלי החלטות ומעצבי דעת קהל על מנת להכיר את המקומות המדוברים. ההבנה הנוספת שהפנים היא החובה להיות מתנחל לוחם ולא זה שיקבל גזירות ללא מענה. "אנחנו כבר לא רוצים להפסיד בכבוד, אנחנו רוצים לנצח".
בהמשך השיחה אתו מספר דגן על משפחתו וילדותו שהחלה בבני ברק והמשיכה בפרדס כץ, שם נחשף למציאויות מורכבות יותר, וגם על החיבור הפנימי שלו עם העיר יותר מעולם הכפר שאליו התוודע רק מאוחר הרבה יותר.
דגן חוזר לשא נור וקובע כי זכויותיה של רעייתו במהלכים הדרמטיים המתרחשים בשומרון אינם נופלים משלו, ולטעמו הן אף רבות יותר משלו. עוד הוא מרחיב על המעבר מבית אבן בשבי שומרון חזרה לקראוון בשא נור, והאופן בו קיבלו ילדי המשפחה את השינוי שבעיני ההורים הוא התגשמות החלום ובעיניהם אולי מעט מורכב.
כעת הוא רואה כצעד החשוב ביותר את בניית הקהילה המחודשת בשא נור ובישובים הנוספים שעוד צפויים לקום בשומרון. "קיבלנו הזדמנות שנייה והפעם אנחנו לא מפספסים אותה", הוא אומר ורואה את ישובי גב ההר כמבחן להיאחזות בקרקע עם מאסות גדולות של מתיישבים שימנעו כל מחשבה עתידית על עקירה נוספת.
להערכתו השבעה באוקטובר חולל תפנית תודעתית בקרב כלל הציבור הישראלי שהבין את חשיבותה של ההתיישבות ומשמעותה הביטחונית, "ההתיישבות מביאה את הביטחון, כך היה מראשית ימי הציונות".
דגן מספר על הקשר המיוחד שלו עם רחבעם זאבי, גנדי, הי"ד, קשר שהחל כבר בהיותו נער פעיל תנועת מולדת ונמשך עד היום כאשר הוא חש צורך להיוועץ עם מישהו בסוגייה הנוגעת למאבקי ארץ ישראל, הוא מוצא את עצמו מתבונן בציור של גנדי שנמצא במשרדו וחש שהוא יודע מה היה גנדי אומר ופועל בהתאם.
דמות נוספת שהוא רואה בה כמורו ורבו היא דמותו של בני קצובר, מנפילי ההתיישבות בשומרון, המצטט את רבו, הרב צבי יהודה קוק, שקבע כי מארץ ישראל יפרח הכול. דגן מספר כי הוא רואה בפועל איך האמירה הזו מתממשת, וכשהדברים מתממשים גם היסורים שבהם נקנית ארץ ישראל, הולכים ומתגמדים.
בהמשך דבריו מתייחס דגן להחלטתו ללמוד משפטים, החלטה שגם היא נוגעת בגירוש שיצר בו זעם, ומה שריפא את הזעם ההוא היה גם לימוד תחום הגישור שבו הוא מוצא את עצמו עוסק גם כראש מועצה.
דגן מתייחס גם לפרט טריוויה נוסף ופחות מוכר בעברו, היותו בעבר ילד ונער מגמגם והדרך שהובילה אותו לשינוי מתוך התחושה שלא יוכל להשפיע למען ארץ ישראל אם יהיה מגמגם. מכאן הוא ממשיך ומספר על מקורם של הקשר והאהבה שלו לארץ ישראל, על תחושת הזכות לחיות בדור שמגשים את חזון הנביאים, את הבנת החובה הכרוכה בזכות הזו.
ומה באשר לזירה הארצית בכנסת? האם הוא בדרך להגיע גם לשם? איפה הוא רואה את עצמו בעוד שלושים שנה? ואיך נראית השבת בבית משפחת דגן? על הציפייה לריבונות ועוד בשיחה עם יוסי דגן.