לקראת פתיחת המושב האחרון של הכנסת לקדנציה הזו, עולה שוב שאלת חוק הגיוס, וכבר מבעירה מחדש את אש המחלוקת.
כמה חבל. המחלוקת, באופן הבסיסי ביותר, הרי קיימת והיא עמוקה ומהותית ונוגעת בשורשי האמונה ובשאלה: מהי תורה? מהי מדינת ישראל? מהו הדור הזה שאנו זוכים לחיות בו? ומתוך כל אלה מהי המלחמה שאנו נלחמים נגד הקמים עלינו לכלותנו, מהו צה"ל ומה משמעות הגיוס אליו בכלל, ומתוך מסירות הנפש במלחמה בפרט?
על כל אלה נטושה מחלוקת עמוקה בינינו ובין הציבור החרדי, מחלוקת שמתחילה דווקא מאוהלה, נכון יותר לומר: מאוהליה של תורה. שם, באוהליה של תורה, צריכה להתנהל המחלוקת העקרונית והכל כך חשובה הזו, מתוך אמונה גדולה בריבונו של עולם, מנהיגו של עולם, ובתורתו. המחלוקת צריכה להתברר מתוך העמקה בתורה, אותה תורה שבפרשת השבוע שלנו, בתום פרשת הקללות, מבשרת לנו: "וזכרתי את-בריתי יעקוב, ואף את-בריתי יצחק, ואף את-בריתי אברהם אזכור, והארץ אזכור". על משמעות תקופת הזכרון הזו שאנו זוכים לחיות בה נסבה המחלוקת, על השאלה האם שיבת ציון של ימינו, הסרת הקללה של "והשימותי אני את הארץ" הנזכרת אף היא בפרשתנו, ונס קיבוץ הגלויות שאנו זוכים להיות חלק ממנו, והמדינה והריבונות שזכינו בהן מחדש - האם כל אלה הם ראשית צמיחת גאולתנו?
"ואתכם אזרה בגויים" - "זו מידה קשה" - אומר רש"י, ומסביר: "שבשעה שבני מדינה גולים למקום אחד, רואין זה את זה ומתנחמין. וישראל נזרו כבמזרה, כאדם הזורה שעורים בנפה, ואין אחת מהן דבוקה בחברתה". זכינו, והקב"ה, מזרה ישראל, קיבץ אותנו מכל הגלויות, באופן שאך לפני כמאה שנים, לפני המצאת המטוסים והאוניות המודרניות, היה נראה כתהליך חסר כל סבירות. איך אפשר לעצום עיניים ולא להודות ולהלל על הנס המופלא הזה, שבורא העולם ונותן התורה הבטיח לנו לפני אלפי שנים, וזיכה אותנו להיות חלק ממנו. למי שלמד בבתי המדרש שלנו, ברור שמבט אחר על מציאות דורנו הוא הפניית עורף להבטחתה של תורה.
מתוך האמונה היוקדת במשמעות התקופה הגדולה שלנו, במשמעות מדינת ישראל וצבאה, עולים בני הציונות הדתית על מדים גם אם לא כל מה שקורה בצה"ל תואם את השקפתם ואת דרישות ההלכה, יוצאים להילחם ולמסור נפש פשוטו כמשמעו, כשבליבם מהדהדים דברי הרמב"ם על מלחמת מצוה. מתוך אותה אמונה מלווים אותם הוריהם אל הבקו"ם בלב שמח ודואג בו-זמנית, ונשותיהם וילדיהם נשארים מאחור פעם אחר פעם לאורך שנתיים וחצי בידיעה ברורה שזו היא דרכה של תורה. מכח התורה הגדולה הזו דיבר הדיין הרב זרביב, תלמיד חכם משכמו ומעלה, ואיש מלחמה שרבים כל כך חבים לו את חייהם, ואמר בשם כולנו דברים של קידוש השם בטקס הדלקת המשואות, ומכוחה של אותה תורה גדולה דיברו מאות בני משפחות הנופלים, חבריהם ורבניהם, דברים מהולים בדמעות בבתי העלמין הצבאיים.
כל אלה אינם ניתוק מתורה, אלא דווקא חיבור עמוק מאד אליה. כשם שההתבטאויות של רבני וראשי הציבור החרדי נגד הגיוס לצה"ל הם, מבחינתנו, קודם כל ומעל לכל, עלבונה של תורה, של מצוותיה המובחרות ביותר, של ההלכות הברורות ביותר שלה שנכתבו לפני אלפי שנים ממש עבור דורנו-שלנו, של הבטחותיה הנעלות ביותר בהן האמין עם ישראל ואליהן קיווה והתפלל לאורך כל תקופת הגלות. את עלבונה של תורה אנחנו כואבים.
ועם כל זה, אנחנו חייבים להבין שאחינו החרדים גדלו בבתי מדרש אחרים, ולמרבה הצער לא כך הם מבינים מהי תורה ומהי דרכה. ודווקא מתוך אמונה בכל מה שלמדו באוהלי-התורה שלהם - הם נחושים לפעול אחרת. הם באמת מאמינים שזה מה שהקב"ה מצפה מהם, וכשהם קוראים "מלחמה!" ו"נמות ולא נתגייס" - הם משוכנעים שזו היא דרכה של תורה. בעיני, עיקר הצער הוא לא על השאלה הפרקטית האם הם יעלו על מדים או לא, אלא על כך שבשעה שמתקיים בנו הנס של "וזכרתי" המובטח בפרשתנו, ציבור גדול כל כך מסרב להכיר בנס הזה.
המחלוקת העמוקה ודאי הזו לא תוכרע בכנסת, ההפך הוא הנכון: אנחנו, חברי הכנסת, יודעים מראש שעצם העובדה שנבחרנו במפלגות שונות וע"י ציבורים שונים - מצביעה על המחלוקות שבינינו, ושבאופן טבעי ככל שנבחר ציבור רואה חובה לעצמו לייצג נאמנה את שולחיו, לא ניתן לצפות ממנו לפעול בניגוד לאמונתם, בודאי לא בנושאים הבוערים בליבם. מה שכן מוטל עלינו זו החובה למצוא את הדרך הפרקטית לגשר על מחלוקות כדי למצוא פתרונות מעשיים, ובמקרה של הגיוס לצבא: למצוא את הדרך המעשית להרחיב באופן משמעותי ומהר ככל הניתן את כח האדם של צה"ל, כדי שיוכל לעמוד במלחמה הרב-זירתית הקשה שאנו נתונים בה. לא מתוך הכרעה במחלוקת, אלא מתוך אחריות לבטחון המדינה.
כמי שנושאים באחריות לבטחון המדינה, זעקת הרמטכ"ל "תחוקקו את חוק הגיוס!" חייבת להדהד באוזנינו. עלינו לחוקק חוק שהחרדים יכולים לחיות אתו, ושיאפשר להם, על פי השקפתם, לעלות על מדים בהיקפים משמעותיים, לא משום שזה צודק (וזה לא), ולא משום שזה תואם את השקפת עולמנו - אנחנו ודאי לא מסכימים שלומדי תורה פטורים ממלחמת מצוה. אלא אך ורק משום שזו הדרך היחידה המועילה לתת לצה"ל את כח האדם הנדרש לו כל כך.
אינני תמימה: גלוי וידוע שככל שאנו מתקרבים לבחירות הסיכוי לגשר על מחלוקות עומק כאלה הבוערות בליבם של הבוחרים - הולך וקטן. בכל זאת אני סבורה, שעלינו להתגבר על כל אלה, ולהתמקד במשימת-העל שהניח לפתחנו, ובצדק רב, הרמטכ"ל. חובתנו לנצח במלחמה הרב-זירתית מול אויבינו חייבת לגבור על נטייתנו להתנצח ולהילחם בינינו ובין עצמנו.