59 שנים אנו מציינים השבוע למלחמת ששת הימים - המלחמה בה שוחררו שטחי יהודה שומרון ובנימין, בקעת הירדן, סיני ורצועת עזה ורמת הגולן, ומעל כולם ירושלים העתיקה והר הבית.
ההתנעה של המלחמה הזו, להזכיר, היתה כשמצרים הפרה את הבנות הפירוז של חצי האי סיני, שנקבע בנסיגה אחרי המלחמה שקדמה לה, מבצע סיני. ביום העצמאות תשכ"ז הזרים נשיא מצרים נאצר את הצבא המצרי במלוא עוצמתו לחצי האי סיני, שמזה 10 שנים, מאז הנסיגה הישראלית אחרי מבצע סיני, היה מפורז ברובו וחנו בו כוחות האו"ם.
הכותרת הראשית של עיתון 'מעריב' בו' באייר תשכ"ז, 16 במאי 1967, דיווחה על המהלך אבל נילוותה לה כותרת משנה: "וושינגטון מייעצת לישראל לא להתייחס ברצינות למפגני הראווה המצריים" שלושה שבועות אחר-כך התברר עד כמה היה מומלץ להתייחס מאד ברצינות למפגני הראווה הללו.
הניצחון הסוחף במלחמת ששת הימים, השכיח את העובדה שהיה כאן בעצם מחדל מודיעיני לא פחות מזה של מלחמת יום הכיפורים. רק שביום כיפור סירבנו לקרוא את הכתובת על הקיר, ולא התייחסנו ברצינות לשפע ההוכחות שמצרים וסוריה מתכננות תקיפה ישראלית בהפתעה, בעוד באייר תשכ"ז הפעילות המצרית היתה כל כך גלויה, והקריאות להשמדת ישראל היו כל כך רמות מכל העולם הערבי, שלמעשה לא נותרה לישראל ברירה אלא לצאת למתקפת נגד להצלת המדינה, אותה מתקפה שלא נעשתה ביום הכיפורים תשל"ד.
נזכרתי בהיסטוריה הזו, ובעיקר בזו של חודש אייר תשכ"ז, נוכח הדיווחים על הפרות הסכם השלום עם מצרים בחצי האי סיני. הפרות מפחידות באמת. יאיר אלטמן פירסם בסוף השבוע, כי היקף הכוחות המצריים בגבול סיני עומד כעת על למעלה מ-60,000 חיילים, קרוב ל-1,000 טנקים ומאות מערכות ארטילריה. לדברי אלטמן, אתמול דווח במצרים על תיגבור נוסף של כ-10,000 כוחות קרקעיים שהועברו לאזור סיני, לצד כלי שריון וציוד כבד נוסף. בנוסף, דווח כי באזור נפרסו גם מערכות הגנה אווירית של הצבא המצרי, בהן S-300VM Antey-2500, Buk-M2 ו־Tor-M2.
להסכם השלום עם מצרים, שלא הרבה נותר ממנו, היה יתרון בולט אחד, והוא פירוז חצי האי סיני מצבא מצרי, למעט מיעוט כוחות שנקבעו בהסכם. ההישג הזה נמחק כמעט לחלוטין בשנים האחרונות.
אתר האינטרנט 'נציב' הביא פירוט נוסף של ההפרות המצריות. לפי הדיווח, באזור שבין אל-עריש לגבול ישראל זוהתה נוכחות של יחידות עילית ואמל"ח מתקדם:
שריון וחי"ר ממוכן: פריסה של טנקי Abrams (מהמתקדמים בצבא מצרים) ונגמ"שים באזורים שבהם הותר בעבר חימוש קל בלבד.
הגנה אווירית: הצבת מערכות הגנה אווירית ארוכות טווח מסוג HQ-9B וסוללות טילים מתקדמות.
מתקנים תת-קרקעיים: הקמת בונקרים מבוצרים ומתקני אחסון בבטן ההרים (כדוגמת הדיווחים על ג'בל אל-חלאל) המיועדים לפיקוד ושליטה ואחסון טילים.
תשתית אווירית: הרחבת מסלולי המראה בשדות תעופה בסיני (כמו רפיד ואום חשיבה) המאפשרת פעילות של מטוסי קרב.
נראה שמדינת ישראל מתייחסת בקלות ראש ובחוסר התייחסות משמעותית להפרות הקשות הללו. הלקח העיקרי של מלחמת ששת הימים, ובאופן הפוך גם של מלחמת יום הכיפורים וגן של טבח שמחת תורה, הוא שאת האויב חייבים למדוד לא במבחן הכוונות אלא במבחן היכולות. והיכולות המצריות בסיני מדאיגות. גם בהנחה שישראל לא מעוניינת כרגע לפתוח במלחמה נגד הצבא המצרי - הטיפול בהפרות הללו חייב להיות גלוי, פומבי, רועש ובינלאומי.
ישראל חייבת לקדם את כוחות השיריון שלה לגבול ישראל מצרים באופן גלוי, לדרוש פומבית מארצות הברית, העריבה להסכם, שהיא תדרוש ממצרים את הוצאות הכוחות שבניגוד להסכם השלום, ואפילו לאיים בפומבי, באופן שיביא לכותרות גדולות בעיתונים, על הצבא המצרי בסיני. השקט שבו אנו מתייחסים להפרות המצריות - הוא הדבר המדאיג ביותר.