היה משהו מצמרר, כמעט לא נתפס, במראה של האדם החזק הזה נשבר.
במוצאי שבת, כשנצ"מ אבישי מועלם ישב מול המצלמות בריאיון שובר השתיקה שלו, צפיתי לא רק בקצין משטרה בכיר ומוערך שהגן על חפותו; צפיתי באדם שהקדיש את חייו למדינה, גיבור ישראל, ששילם את המחיר הכבד ביותר על שירותו, כאב הבגידה מבית.
למען האמת, ראיתי רק כמה קטעים, לא את הכול. הרגע שבו חומותיו של מועלם קרסו והוא פרץ בבכי, היה צורב. אלו לא היו דמעות של פחד, אלא בכי תהומי של כאב ועלבון. בכי של מי שהרגיש שהמערכת שעליה הגן בגופו, רמסה אותו. מי שפיקד על ימ"ר ש"י ועמד בחזיתות המסוכנות ביותר, מצא את עצמו נלחם על שמו הטוב ועל עתיד משפחתו.
גילוי נאות: הכרתי את משפחתו של מועלם מהשכונה. לראות את אבישי נשבר כך עשה לי רע פעמיים פעם כאזרח שצפה במערכת דורסת את משרתיה, ופעם כשכן שראה את האדם מאחורי המדים מתרסק.
היה שם עוד קטע שקרע אותי לגזרים. מועלם סיפר בקול חנוק על אימו המבוגרת מאוד. כשהיא ראתה אותו בטלוויזיה, מובל באזיקים כאחרון העבריינים, משהו בתוכה פשוט נכנע וקרס. שלושה שבועות לאחר מכן היא נפטרה. כשהוא דיבר עליה, הגיבור הקשוח הזה שוב נשבר מול המצלמות, ומירר בבכי צורב של כאב טהור וחסר אונים על אובדן שאי אפשר היה להשיב.
אבל מה שטלטל אותי יותר מכל, החלק שהפך את המציאות לסיוט של ממש, היה התיאור המצמרר על כך שזרקו אותו לאגף כליאה יחד עם פדופילים ואנסים. זה פשוט היה גדול עליי. בשלב הזה עצרתי את הריאיון בזעם. לא הייתי מסוגל להמשיך לצפות. אדם שרדף כל חייו אחרי מחבלים כדי שנישן בשקט, הושלך אל הכלוב המצחין ביותר של החברה. אי אפשר היה לראות בזה "הליך חקירתי" שגרתי. זה הצטייר כמהלך מחושב ואכזרי שנועד לפרק אותו מבפנים, נשק פסיכולוגי סדיסטי שנועד לשבור את רוחו טרם התבררו העובדות.
הדמעות של מועלם לא היו רק קינה על חורבן עולמו האישי, אלא זעקה אילמת על פשיטת רגל מוסרית. אם קצין בכיר זכה ליחס דרקוני כזה, מה יכול היה להגיד האזרח הפשוט בחדר החקירות? הריאיון ההוא שימש תמרור אזהרה בוהק. מדינה חפצת חיים לא יכלה להרשות לעצמה לזרוק כך את גיבוריה.
השורה התחתונה שהדהדה משם הייתה חדה וברורה: הבושה הייתה כולה של המערכת. הכבוד וההערכה נשארו שייכים לאבישי מועלם - גיבור ישראל.