כחצי מאה, דוד - החברותא היומית שלי - ואני נפגשים בעקביות ששרדה קריירות, מעברי מגורים ולחצי החיים הבלתי פוסקים. דוד בנה את עולמו בעולם המתמטי המדויק, המובנה והתובעני; ואני בעולם הביולוגיה והרפואה - עולם חי, בלתי צפוי ושברירי.
נכנסנו אל הבגרות בדרכים שונות: האחד פנה אל ההפשטה וההוכחה, והאחר אל המיידיות של הגוף האנושי ופגיעותו. ואף על פי כן, מעבר לכל ההבדלים הללו, שבנו - שוב ושוב - אל אותם טקסטים, אל אותה שיחה.
מה שהחל כמחויבות נעשה לקצב; מה שנעשה לקצב נעשה למבנה; ומה שנהיה למבנה הפך, כמעט מבלי משים, לחיים משותפים בתוך הזמן.
שנים רבות חשבתי שאנו פשוט מקפידים על סדר יום.
נפגשנו מדי יום, כפי שתמיד נהגנו, בזמנים קבועים, מעוגנים בוודאות השקטה שלא משנה מה עוד ישתנה בחיים - הדבר הזה לא ישתנה. הדפים והטקסטים התחלפו, אך המפגש או שיחת הטלפון הקבועה נותרו בעינם. רק בהדרגה הבנתי שעקביות זו איננה מקרית. היא הייתה מעצבת. מה שיצרנו לא הייתה רק שגרה.
ישנן מערכות יחסים המתפתחות בתוך הזמן, וישנן כאלה המעצבות מחדש את הזמן עצמו. חמישים שנות חברותא אינן רק הצטברות של משך; הן בוחנות מחדש את עצם הקטגוריות שבאמצעותן אנו מבינים משך זמן. מה שנראה כעובדה ביוגרפית - חצי מאה של לימוד משותף - מתגלה, לאחר מחשבה, כניסוי מתמשך בבנייתה של זמניות.
ההתחלה שלנו הייתה בלתי יוצאת דופן. שני תלמידים היושבים זה מול זה, או משוחחים בטלפון, קשורים בטקסט ובמחויבות. נפגשנו בשעות קבועות, התקדמנו באופן שיטתי, ומדדנו התקדמות בדפים ובמסכתות. הזמן היה חיצוני, מובנה - מה שהפילוסופיה מכנה כרונולוגיה (כרונוס).
ההבדלים בינינו קדמו אף למקצועותינו. אני גדלתי עם מעט מאוד אמצעים, בן להורים ניצולי שואה שומרי מצוות, בדירה קטנה סמוך לשוק הכרמל בחיפה. החיים היו מיידיים, רועשים, מעשיים ולעיתים קרובות גם בלתי ודאיים. מתוך העולם הזה צמחה השאיפה ללימוד אקדמי, לביולוגיה ולרפואה.
דוד גדל במוסקבה, בבית אתאיסטי שעוצב בחיי אקדמיה, בן להורים ולסבים אינטלקטואלים שעבורם החשיבה המחקרית הקפדנית הייתה חלק מן היומיום. מן העולם הזה צמח מסלול יוצא דופן: דוד נעשה לאחד המתמטיקאים הבולטים בדורנו, תרם תרומות מכריעות לתורת הייצוגים, והמשיך את עבודתו פורצת הדרך בארצות הברית ובישראל. הוא כיהן כראש המחלקה למתמטיקה באוניברסיטת הרווארד וזכה בפרסים רבים, בהם פרס מקארתור, פרס ישראל ופרס פרס שו הבינלאומי. (Shaw Prize)
ואולם לצד עיצובו האינטלקטואלי, התרחש אצל דוד גם מסע אחר - שונה אך לא פחות מכריע. הוא גדל רחוק מן הדת היהודית, אך בראשית שנות העשרים לחייו החל לגלות מחדש את זהותו היהודית ואת עולמה של התורה - לא כירושה מובנת מאליה אלא כבחירה. כאשר הגיע עם משפחתו לארצות הברית בראשית שנות השבעים, כבר היה ללמדן ולתלמיד חכם, כפי שתיאר אותו הרב יוסף סולובייצ'יק.
באנו משפות שונות, מהנחות יסוד שונות ומנקודות מוצא שונות. נפגשנו בקהילתו של הרב סולובייצ'יק בברוקליין, מסצ'וסטס, בשעה שכל אחד מאיתנו פיתח את הקריירה האקדמית שלו בהרווארד ובבית הספר לרפואה של הרווארד. ואף כבר בשנים הראשונות ההן, משהו עמוק יותר החל להיווצר.
שהרי מה שנראה כחזרה איננו לעולם חזרה בלבד. כל חזרה אל הטקסט נשאה עמה שינוי דק - הן של החומר הנלמד והן שלנו עצמנו. הפילוסוף הצרפתי הנרי ברגסון הבחין בין הזמן כפי שהוא נמדד ובין הזמן כפי שהוא נחווה - durée - משך חי, שבו העבר איננו נותר מאחור אלא נישא אל תוך ההווה ומעוצב מחדש בתוכו.
החברותא שלנו נדדה עם השנים ממחוזו של הכרונוס אל מחוזו של המשך החי.
אפשר להבין שינוי זה במדויק דרך עדשת ספירת העומר - ספירת ארבעים ותשעת הימים שבין פסח לשבועות, בין יציאת מצרים לקבלת התורה בסיני.
ואנו מוצאים את עצמנו כעת בתוך אותה ספירה עצמה, בעיצומה של ספירת העומר, מתקדמים יום אחר יום לעבר חג השבועות. מדי ערב המספר נאמר מחדש - ושוב, ושוב - עוד יום שנאסף, עוד רגע שעוצב, עוד צעד לקראת דבר שטרם התממש במלואו.
הרב יוסף סולובייצ'יק הדגיש ניואנס דק אך עמוק בנוסח ספירת העומר: אין סופרים רק “היום חמישה ימים לעומר," אלא גם, במובן עמוק יותר, “היום חמישה ימים בעומר". בקהילתו של הרב בברוקליין נהגו לומר את שתי הנוסחאות בספירה היומית. ההבחנה היא הרבה מעבר לדקדוק לשוני. לספור “לעומר" מצביע על תנועה מנקודת המוצא של פסח לעבר יעד; ואילו לספור “בעומר" הופך את התקופה עצמה למבנה חי ומיושב.
כל יום נספר, נקרא בשם ומקבל צורה. לכאורה, אין דבר התואם יותר את הזמן המדוד. אולם כפי שלימד הרב, הספירה בתודעה ההלכתית איננה כמותית בלבד. ספירה היא מעשה של עיצוב. כל יום איננו רק נרשם - הוא נבנה בתוך תנועה לקראת משמעות. בהרצאה על מושג הזמן בהלכה שנשא הרב בברוקליין בשנת 1973 אמר:. "כאשר האדם סופר, הוא מכניס את עצמו אל תוך רצף מתמשך."
הכרונוס איננו מתבטל - הוא נגאל.
ובלשון הקבלה, ארבעים ותשעת הימים הללו נפרשים דרך הספירות - המידות האלוקיות - כאשר כל יום מבטא צירוף פנימי ייחודי: חסד שבתוך גבורה, תפארת שבתוך הוד - עד שהזמן עצמו נעשה מובחן, בעל מרקם וחיות. אין יום הדומה לחברו; לכל יום גוון, איכות וכיוון משלו. הזמן נעשה לצורה, ולימוד בחברותא משקף מבנה זה. כל מפגש הוא מובחן, אך אף אחד מהם איננו עומד לבדו. השנים הראשונות אינן מאחורינו; הן פועלות בתוך כל מפגש חדש. כל שיעור הוא כצליל בתוך סימפוניה.
צליל מוזיקלי בודד בסימפוניה נעלם מיד. אך בתוך היצירה הוא ממשיך להדהד - נושא עמו את מה שקדם לו ומרמז על מה שעוד יבוא אחריו. הוא איננו מבודד; הוא ממוקם בתוך שלם חי ונושם. כך גם בלימוד חברותא.
מפגש אחד כזה נחרת במיוחד בזיכרוני.
היה משהו כמעט סוריאליסטי במפגש החברותא שלנו במכון למחקר מתקדם בפרינסטון בשנת 1996 - דבר שככל הנראה מעולם לא התרחש שם קודם לכן. זהו המוסד שבו פעלו ושינו את פני המחשבה המודרנית דמויות כגון אלברט איינשטיין ורוברט אופנהיימר. בהצהרת הייעוד של המכון נאמר: “המכון ללימודים מתקדמים הוא אחד המקומות הבודדים בעולם שבהם החתירה לידע לשם הידע עצמו היא התכלית העליונה. מחקר ספקולטיבי - מן הסוג החיוני לקידום הבנת האדם את הטבע ואת האנושות - איננו מוצר שניתן להזמין לפי דרישה. בדומה ליצירה אמנותית, הוא זקוק לסביבה מיוחדת."
דוד הוזמן למכון כדי לעסוק במתמטיקה מתקדמת ובתורת המיתרים, אך כאשר נכנסתי למשרדו, לצד המאמרים והמשוואות ניצבו מדפים עמוסים בתלמוד, ראשונים וספרי הלכה. באותו מרחב, המזוהה כל כך עם מחקר מדעי מתקדם, נשמע לפתע הקצב המוכר של לימוד תורה מסורתי. באותו משרד קטן, שתי מסורות עתיקות של חקירה אינטלקטואלית ממושמעת - בית המדרש והמכון המחקרי המודרני - נפגשו לרגע במרחב אחד, אינטלקטואלי ורוחני כאחד.
כל מפגש נושא בתוכו עשרות שנים של שיחה קודמת. כל חילופי דברים מעוצבים בידי שפה ואינטואיציה שנצברו במשך השנים. וכל אחד מהם גם משליך קדימה, בשקט, וקובע משהו ממה שעוד עתיד להתגלות.
זו איננה כרונולוגיה. זו קומפוזיציה. וכמו כל יצירה מוזיקלית מורכבת, גם היא לא הייתה חפה ממתחים.
היו שנים של עוצמה ושנים של קושי. רגעים של בהירות ורגעים של תסכול. החיים התערבו - אחריות, מרחק, משברים, מלחמה, והלחצים השקטים אך המתמידים של הזמן עצמו. ואף על פי כן, בתוך חוויות הזמן השונות הללו, שבנו אל זמן משותף אחד. היו תקופות שבהן הקצב נדמה פחות בטוח, שבהן הרציפות נראתה שברירית. ואף על פי כן - שבנו.
ההגעה לחמישים שנה - יובל של לימוד - מביאה עמה תודעה עדינה ועמוקה כאחת. האדם נעשה מודע לזמן לא רק כאל דבר שחלף, אלא כאל דבר שעוצב. השנים אינן רק מאחורינו; הן בתוכנו. ועם ההכרה הזאת באה גם הכרת תודה. הכרת תודה עצומה.
לא רק על מה שנלמד, אלא על נוכחותו של אדם אחר שחלק עמך את הזמן הזה, את המסע המופלא הזה. חברותא, במובן זה, איננה רק שיטת לימוד. היא ברית של זמן. היא מסרבת להניח לזמן להתפורר לרגעים מבודדים. היא אוספת אותו, משמרת אותו ומעמיקה אותו.
אם ארבעים ותשעת ימי העומר מייצגים את הבנייה הממושמעת של הזמן, הרי שהיום החמישים מייצג סף שמעבר לספירה - רגע שבו הזמן איננו עוד נמדד אלא נחווה. חמישים שנות חברותא הן רגע כזה.
לא סיום - אלא התכנסות. מפגשי החברותא, כמו הימים הנספרים, כמו צליליה של סימפוניה, לא רק הצטברו. חמישים שנות חברותא אינן תיעוד של זמן שעבר. הן החוויה החיה של זמן שעבר התמרה.
יהי הדבר תבנית מאירת עיניים לרעות אמיתית בעידן ההולך ומוגדר יותר ויותר על ידי ידידות דיגיטלית.
מוקדש, בידידות מתמשכת, באהבה ובהערכה עמוקה, לחברותא שלי, פרופסור דוד קשדן אשר שותפותו האינטלקטואלית היא עבורי מקור מתמיד של השראה.
הכותב הוא פרופסור אמריטוס בבית הספר לרפואה ע"ש אלברט איינשטיין