אחרי שנים ארוכות של הכלה, תגובה והמתנה, נדמה היה שלאחר שבעה באוקטובר חל בישראל שינוי תפיסתי אמיתי. ממדינה שמתגוננת ומנהלת סיכונים, למדינה שחוזרת ליזום, לתקוף, להפתיע ולהעביר את המלחמה לשטח האויב. לרגע היה נדמה שהקונספציה נשברה.
אבל ככל שחולף הזמן, מתברר שהמומנטום הזה נבלם.
לא משום שישראל חלשה. להפך. ישראל מפגינה עוצמה צבאית, מודיעינית וטכנולוגית חסרת תקדים ופורצת גבולות. גם אויביה מבינים זאת היטב. הבעיה היא אחרת: ברמה הניהולית, האסטרטגית והתפקודית, נדמה שמדינת ישראל עדיין מתקשה להכריע מהי תמונת המציאות שאליה היא חותרת, ובעיקר מתקשה לפעול מתוך ההנחה שהיא עצמה מסוגלת לעצב את המציאות האזורית ולא רק להגיב אליה.
בעזה אין הכרעה ברורה. חמאס אמנם הוכה קשות, אך לא הוחלף שלטונית ולא פורק בפועל מכוחו הצבאי והאזרחי. ביהודה ושומרון המצב הולך ומתחמם לממדים של יורה רותחת שעלולה לגלוש בכל רגע גם ללב מדינת ישראל. די להביט בהתעצמות הטרור בצפון השומרון (או דרום הר חברון) כדי להבין עד כמה הקו שבין טול כרם לכפר סבא קצר ושביר.
גם בצפון, חרף הישגים משמעותיים, ישראל עדיין פועלת בזהירות מחושבת שנועדה בעיקר למנוע הידרדרות כוללת, ולא בהכרח לעצב מציאות חדשה לטווח ארוך.
והסיבה המרכזית לכך, כך נדמה, היא התלות הגוברת בציר אחד מרכזי: איראן ואמריקה.
המערכת הישראלית כולה מתנהלת כיום מתוך הנחה שהאירוע הגדול באמת הוא איראן. שההכרעה האמיתית תבוא משם. שכל שאר הזירות הן במידה רבה משחק זמן עד לרגע המתאים. לכך מתווסף הממד האמריקאי: התיאום, ההמתנה, הצורך שלא לפרוץ את גבולות הגזרה שמכתיבה וושינגטון, והתקווה שטראמפ או מהלך אמריקאי עתידי ישנו את כללי המשחק האזוריים.
אלא שבינתיים, המחיר הולך ומצטבר.
לפי לא מעט הערכות, הפגיעה בתוכנית הגרעין והטילים הבליסטיים של איראן הייתה משמעותית פחות מכפי שסברו תחילה. איראן אמנם ספגה מכה קשה, אך רחוקה מקריסה. ובזמן שישראל ממקדת כמעט את כל הקשב האסטרטגי באיום האיראני, שאר הזירות ממשיכות לבעבע, להתחמש ולהתרחב.
כאן בדיוק נמצאת השאלה האמיתית.
לא האם הברית עם ארצות הברית חשובה. היא חיונית. ולא האם המאבק באיראן מוצדק. הוא קיומי. השאלה היא האם מדינת ישראל עדיין פועלת מתוך עצמאות אסטרטגית מלאה, או שמא היא מתחילה להתאים את גבולות פעולתה לציפיות, ללחצים ולאילוצים חיצוניים.
בן גוריון כתב ב"יחוד ויעוד" כי: "גורלו של ישראל תלוי בראש ובראשונה בו עצמו... אין אנו יכולים לבנות עתידנו על גורם זר, גם אם הוא ידיד נאמן לנו. עלינו לבנות כוחנו הגופני והרוחני על יסוד כוחותינו הפיסיים והאנושיים... רק אנו שופטים וקובעים בעצמנו מה טוב לנו ומה רע לנו.. כל מי שמקבל על עצמו שיפוט של כוח זר, ויתר על חירותו ועל עצמאותו"
זאת איננה קריאה לניתוק מארצות הברית. זו קריאה לשוב לעיקרון הבסיסי שעליו קמה ישראל: מדינה ריבונית חייבת לקבל הכרעות מתוך האינטרס הלאומי שלה, מתוך חזון ומתוך נכונות לעצב מציאות, לא רק לנהל אותה.
הוויכוח הישראלי האמיתי איננו "כן ביבי" או "לא ביבי". השאלה האמיתית היא האם מדינת ישראל עדיין רואה בעצמה אומה ריבונית המעצבת את גורלה בכוחות עצמה, או מדינה שממתינה להכרעות מבחוץ - מוושינגטון, מטהרן או מהמערכת הבינלאומית.
הברית עם ארצות הברית היא נכס אסטרטגי אדיר. המאבק באיראן הוא הכרח קיומי. אך מדינה שמתחילה לבסס את תפיסת הביטחון שלה על המתנה למעצמות, על אילוצים חיצוניים ועל תקווה שמישהו אחר יפתור עבורה את המשוואה האזורית, מאבדת בהדרגה את יסוד קיומה כריבון עצמאי.
בן גוריון הבין זאת היטב. לכן הוא התעקש שוב ושוב שעצמאות איננה דגל, המנון או הצהרה חגיגית. עצמאות היא היכולת לקבל הכרעות קשות לבד, לשלם עליהן מחיר לבד, ובעיקר לעצב את המציאות גם כאשר העולם מהסס.
זו השאלה הגדולה העכשווית: האם קמה כאן מחדש מדינה עברית שנחושה להכריע את גורלה בעצמה, או שמא חזרנו בהדרגה לאותה פסיכולוגיה גלותית ישנה - חזקה, חמושה ומתוחכמת ככל שתהיה - שמאפשרת לאחרים לקבוע עבורנו את גבולותינו, את פעולותינו, ובסופו של דבר גם את עתידנו.