בעקבות פיגוע הדקירה בגולדרס גרין, מנהיגים יהודים באנגליה, הן חילוניים והן דתיים, הופיעו בכלי התקשורת עם תגובה דומה- יהודי בריטניה הגדולה חייבים להשמיע את קולם ולמחות בפני הממשלה הבריטית על היעדר הביטחון לאוכלוסייה היהודית באנגליה.
רוב ההצהרות נשאו אופי מתחנף, כנוע ומבקש רחמים. אחרות היו מעט יותר תובעניות, אך לאור האלימות הגוברת באנגליה, גם הן נשמעו מתרפסות. ייתכן שהטון הרך מושרש בנימוסי הדיבור האנגליים. לעת עתה, אף אחד מהמנהיגים היהודים לא קרא ליהודי אנגליה הנתונים בסכנה לעלות לארץ ישראל.
פנייה לממשלה הבריטית שתגן על יהודי המדינה מפני האלימות האנטישמית הגוברת דומה לאמא ארנבת המתחננת לשועל שישמור על גוריה. הבה נביט בקצרה בהיסטוריה של יחס אנגליה ליהודים.
ימי הביניים
החל משנת 1095, הכנסייה האנגלית, כחלק מהכנסייה הקתולית הרומית באותה תקופה, הייתה מעורבת באופן פעיל במסעי הצלב - מבחינה רוחנית, מעשית וכלכלית. בישופים ואבות מנזר אנגלים הטיפו למסעי צלב ולהריגת יהודים כחובה קדושה. דרשות ברחבי אנגליה סייעו לגייס צלבנים. אנשי כמורה ואצילים אנגלים כמו ריצ'רד לב הארי השתתפו ברצח המוני של יהודים.
במהלך הכתרתו של ריצ'רד הראשון מלך אנגליה (ריצ'רד לב הארי), פרצה אלימות נגד יהודים בלונדון. בתים יהודיים נשרפו; אנשים נהרגו והוטבלו בכפייה. לאחר מכן ,בשנת 1190, התרחש טבח יורק שבו נהרגו מאות יהודים. בשנת 1290 הורה אדוארד הראשון מלך אנגליה על גירוש כל היהודים מאנגליה. בכך בא הקץ לחיים יהודיים מאורגנים באנגליה למשך מאות שנים, עד לשיבתם בשנות ה־1650 תחת אוליבר קרומוול.
העת החדשה
לפני מלחמת העולם הראשונה, ארץ ישראל הייתה עדיין תחת שלטון עות'מאני, אך העלייה הציונית כבר החלה. לאחר שבריטניה כבשה את ארץ ישראל במהלך המלחמה, היא פרסמה את הצהרת בלפור בשנת 1917, שתמכה ב"בית לאומי לעם היהודי" בארץ ישראל. בעוד שלורד בלפור וראש הממשלה דייוויד לויד ג'ורג' היו ידידים אמיתיים לעם היהודי, ההתנגדות להצהרה הייתה רחבה. ההצהרה לא הייתה תוצאה של הצבעה מלאה בפרלמנט. זו הייתה הצהרת מדיניות של הממשלה, שאושרה על ידי קבינט מלחמה מצומצם במהלך מלחמת העולם הראשונה.
מעניין לציין כי בדיון סופי בנושא הוקרא מכתב מהרב הראשי של "פלשתינה", הרב אברהם יצחק הכהן קוק, שהיה אז בלונדון. דבריו נשמעו כקריאה רועמת מהר סיני:
"אנחנו דורשים את כל מה שנגזל מאיתנו. העוול הזועק לשמים חייב להיות מתוקן בשלמות. ארצנו הקדושה, היקרה והנהדרת, גאוותנו, זכויותינו האנושיות וכבודנו האנושי, זכויותינו האזרחיות והלאומיות בכל הארצות - כל אלה חייבים לשוב אלינו בשלמותם - ללא פשרות - ללא חנופה - בשלמות!
"הגיעה השעה שכל אלה שהפריעו, או שאבותיהם השתתפו בהפרעה, לחיי עמנו וארצנו, יהיו חייבים לשוב מדרכיהם הרעות, וכפיצוי על עוונם הנורא יהיה עליהם לספק לנו, בכל דרך אפשרית, את כל האמצעים לשוב ולבנות את בית יעקב החרב, ולהקים את משכנו ההרוס בכל הדרו.
"עלינו להסביר לכל האנושות הלוחמת את חובתה כלפינו. נתנו רבות לאנושות. נתנו חיים למוסר האנושי. קנייננו הרוחני חי במהותן של הדתות המתורבתות. הצלנו את האדם המתורבת, מצד אחד, מפגאניות חשוכה ומשעבדת, ומצד שני, מהפקרות חלשה, רופסת ומתה של נטישת האל. ההיסטוריה המופלאה והאלוקית הטהורה שלנו הייתה ותישאר היסוד לטהור שבנפש האדם, שממנו התפתחה כל התרבות האנושית.
"והאומות גמלו לנו גמול רב - בגזילת ארצנו, בגירושנו ממנה, בשריפת מקדשינו ובהחרבתם, בטבחים, באכזריות, בעינויים, בשריפתנו על המוקד, בקריאות 'הפ! הפ!' ברחובות, בתקיעת מסמרים בראשינו, ובעוד מעשים טובים רבים כאלו, ובכל מיני עלילות שקר ואי־אנושיות - וכל זאת בזמן שכל רוחניותם מושתתת על מעיין חיינו הקדוש והחי, והם נהנים מהישגינו המפוארים."
הצהרת בלפור שולבה לאחר מכן במסגרת הבינלאומית של ועידת סן רמו בשנת 1920 ובמנדט של חבר הלאומים על ארץ ישראל בשנת 1922, אשר הטיל על בריטניה את האחריות לסייע להתפתחות הלאומית היהודית, תוך שמירה על זכויות האזרח והדת של האוכלוסיות הלא־יהודיות. אולם בפועל, בריטניה נסוגה בהדרגה מהתחייבויותיה הפרו־ציוניות. תחת לחץ ערבי ושיקולים אימפריאליים, החלה בריטניה להגביל עלייה יהודית ורכישת קרקעות. בתחילה כלל שטח המנדט את שני עברי נהר הירדן. אולם בשנים 1921-1922 הפרידה בריטניה את עבר הירדן (ירדן של היום) משטח המנדט שיועד להתיישבות יהודית: כ־80% מהשטח המקורי הוצא מההתיישבות היהודית.
אלימות ערבית ותגובת הבריטים
גם לאחר ויתורים נרחבים אלה לצד הערבי, פרצה אלימות נגד היהודים. מאורעות תרפ"ט, שכללו טבח ואלימות ביהודים שבחברון בצפת ובירושלים, חשפו את חולשת ההגנה הבריטית. בחברון נרצחו עשרות יהודים, בתים ובתי כנסת הותקפו. באופן נוח, ברוב המקומות, תגבורות בריטיות הגיעו מאוחר מדי כדי למנוע את הטבח.
ועדות חקירה בריטיות לאחר המאורעות נטו לעיתים קרובות לראות בעלייה יהודית וברכישת קרקעות גורמים להתססת הערבים, במקום להתמקד רק באלימות הערבית. דפוס זה עודד את הצד הערבי להאמין כי אלימות יכולה להביא לוויתורים פוליטיים. המרד הערבי בשנים 1936-1939 כוון נגד השלטון הבריטי ונגד הציונות, במיוחד נגד העלייה היהודית ורכישת הקרקעות. בריטניה דיכאה את המרד מבחינה צבאית, אך מבחינה פוליטית התרחקה באופן חד ממטרתו הציונית המקורית של המנדט.
מדיניות בריטית בכותל המערבי
בתקופת המנדט הבריטי, הכותל המערבי הפך למוקד מתיחות בין יהודים למוסלמים. בעוד שהיהודים התפללו שם במשך דורות, בריטניה אימצה מדיניות של שמירה על "הסטטוס קוו" מתקופת האימפריה העות'מאנית, שהכיר בבעלות מוסלמית (כחלק מהווקף של הר הבית) והגביל את זכויות היהודים לגישה ולתפילה בלבד, ולא לריבונות. השלטונות הבריטיים אכפו כללים אשר: אסרו להביא ספסלים, כיסאות או מחיצות לכותל; אסרו תקיעת שופר, במיוחד ביום הכיפורים; והגבילו את התפילה היהודית. הגבלות אלו נועדו למנוע התגרות בהתנגדות מוסלמית, אך נתפסו בקרב הציבור היהודי כפגיעה בביטוי הדתי ושלילת זכויות לאומיות במקום הקדוש ביותר הנגיש ליהדות.
כאשר הופיע הרב אברהם יצחק הכהן קוק כעד בפני שופטי ועדת הכותל הבינלאומית, אמר:
"מה פירוש הדבר, 'הוועדה הבינלאומית תחליט למי שייך הכותל'? האם ועדה זו, או חבר הלאומים, הם בעלי הכותל? העולם כולו שייך לבורא - יתברך שמו - והוא חילק את ארצות העולם לכל העמים, והוריש את הבעלות על כל ארץ ישראל, כולל הכותל, לעם היהודי. אין כוח בעולם, לא חבר הלאומים, לא האימפריה הבריטית, ולא ועדה זו, שיכול לקחת זכות אלוקית זו מן העם היהודי… יבואו ימים וכל האומות יכירו בזכויותינו החוקיות למקום בית מקדשנו," הכריז, בקול רם. "וידעו כולם כי הנבואה על המקום הקדוש הזה - 'כי ביתי בית תפילה יקרא לכל העמים' - כלומר בית המקדש השלישי, תתקיים רק כאשר הבניין הגדול והקדוש הזה יעמוד שוב במקומו הראוי, על הר הבית, ברשות בעליו המקוריים והאמיתיים, עם ישראל, עמו הנצחי של הקב"ה, ולא בידי שום עם אחר - במהרה בימינו!"
ועדת פיל והנסיגה מהחלוקה
ועדת פיל בשנת 1937 קבעה כי המנדט הפך לבלתי ישים והמליצה על חלוקת הארץ למדינות יהודית וערבית. ההנהגה הערבית דחתה את החלוקה ודרשה להפסיק את העלייה היהודית. בריטניה הלכה עם הערבים. נסיגה זו סימנה כי בריטניה אינה מוכנה יותר להתעמת עם ההתנגדות הערבית, והיא מוכנה יותר ויותר להקריב את העלייה היהודית למען שקט אימפריאלי.
הספר הלבן של 1939
המכה המכרעת באה עם הספר הלבן של 1939. מסמך זה, שפורסם ממש לפני מלחמת העולם השנייה, הגביל את העלייה היהודית ל־75,000 במשך חמש שנים, ולאחר מכן דרש הסכמת הערבים לכל עלייה נוספת. הוא גם הגביל באופן חמור רכישת קרקעות על ידי יהודים ברוב שטחי הארץ, ודחה את הרעיון שארץ ישראל תהפוך למדינה יהודית. מדיניות זו נקבעה בדיוק בזמן שבו יהדות אירופה עמדה בפני השמדה בידי הנאצים. בריטניה מנעה מרבים מן היהודים להגיע לארץ ישראל לפני ובמהלך השואה. לפיכך ארגונים ציוניים ארגנו עלייה בלתי חוקית דרך הים, כדי להביא פליטים למרות ההגבלות הבריטיות. כך, לאחר דחיית ועדת פיל בידי הערבים, נסוגה בריטניה מן החלוקה והוציאה את הספר הלבן של 1939, שחסם למעשה את הקמתה של מדינה יהודית והגביל קשות עלייה ורכישת קרקעות. במקום מדינה קטנה, בריטניה פעלה לכיוון של היעדר מדינה יהודית כלל.
המצור בזמן המלחמה ולאחריה
במהלך מלחמת העולם השנייה ולאחריה, בריטניה המשיכה לאכוף את הגבלות ההגירה. ניצולי שואה שניסו להגיע לארץ ישראל יורטו על ידי הצי המלכותי ולעיתים נשלחו למחנות מעצר, כולל מחנות בקפריסין. המקרה המפורסם ביותר היה האונייה אקסודוס 1947, שנשאה יותר מ־4,500 פליטים יהודים. כוחות בריטיים יירטו את הספינה סמוך לחיפה, הורידו את הנוסעים ושלחו אותם חזרה לאירופה, דבר שעורר זעם עולמי. ספינות אחרות טבעו (או הוטבעו) ורבים מן היהודים נספו. בריטניה הגבילה שוב ושוב את העלייה היהודית, צמצמה רכישת קרקעות, ונטשה את התחייבויותיה הציוניות המוקדמות. הדבר יצר רושם כי האלימות הערבית מתוגמלת וכי זכויות היהודים תחת המנדט נחלשות.
דיכוי המחתרת היהודית
עם גידול התסכול היהודי, קבוצות מחתרת כגון ההגנה, האצ"ל ולח"י נאבקו בשלטון הבריטי ובהגבלות ההגירה. בריטניה הגיבה במעצרים, עוצר, חיפושים, הוצאות להורג, גירושים מן הארץ ופעולות ביטחוניות רחבות. במבצע "השבת השחורה" ביוני 1946 עצרו הכוחות הבריטיים מנהיגים יהודים וחיפשו במוסדות יהודיים. עד 1947 לא יכלה בריטניה עוד לנהל את הסכסוך. היא העבירה את שאלת ארץ ישראל לאומות המאוחדות. האו"ם הצביע בעד חלוקה בנובמבר 1947. בריטניה נסוגה במאי 1948, ומדינת ישראל הוכרזה.
כישלון הצלת יהודים בזמן מלחמת העולם השנייה
במהלך מלחמת העולם השנייה והשואה, בריטניה הייתה אחת המעצמות המרכזיות של בעלות הברית שנלחמו בגרמניה הנאצית. אף שלבסוף סייעה להביס את הנאצים, מאמציה להצלת יהודים ממחנות ההשמדה היו מוגבלים מאוד. בנוסף, למרות ראיות ברורות לרצח המוני, בריטניה לא פתחה את שערי ארץ ישראל כמקלט. היא המשיכה לאכוף את הספר הלבן של 1939.
גם בזמן השואה, ספינות עם פליטים יהודים נדחו או נעצרו. מדיניות זו חסמה אחת מדרכי הבריחה המעשיות היחידות ליהודי אירופה. בריטניה אכן אפשרה לחלק מן הפליטים להיכנס לשטחה (קינדרטרנספורט, שהציל כ־10,000 ילדים), אך לא נעשה מאמץ רחב היקף לפינוי יהודים מאירופה שבשליטת הנאצים. הצעות למשא ומתן על שחרור, להרחבת אשרות, או ליצירת מקלטים בטוחים נדחו ונדחו שוב ושוב. עד שנת 1944 היה לבעלות הברית מידע מהימן על מחנות השמדה כמו אושוויץ.
ארגונים יהודיים הפצירו בבריטניה ובארצות הברית להפציץ מסילות רכבת או תאי גזים. בריטניה סירבה, בטענה שיש למקד את המשאבים הצבאיים בהבסת גרמניה, ושפעולות כאלה אינן מוצדקות או ישימות מבחינה אסטרטגית. רבים מן הניצולים הושמו במחנות מעצר, כולל בקפריסין, לאחר המלחמה עקב ניסיון להגיע לחופי הארץ. לפיכך, אף שבריטניה מילאה תפקיד מרכזי בהבסת גרמניה הנאצית, היא לא נקטה צעדים רחבי היקף ויוזמים להצלת מספר גדול של יהודים, ובתחומים מרכזיים, במיוחד במדיניות ההגירה, היא הגבילה דרכי הצלה בזמן רצח העם שהתחולל באירופה.
תחומים נוספים במדיניות הבריטית
מעבר לתקופת המנדט, מבקרים מצביעים על מספר תחומים שבהם בריטניה נקטה עמדות הנתפסות כבלתי ידידותיות לישראל. בתקופה האחרונה, בריטניה תמכה לעיתים קרובות או נמנעה בהחלטות של האו"ם המבקרות את ישראל, במיוחד בעצרת הכללית של האו"ם ובמועצת זכויות האדם של האו"ם. ממשלות בריטיות עוקבות התנגדו בתוקף לפעילות ההתיישבות הישראלית, ולעיתים תמכו בדרישות סימון או הבחנה מסחרית למוצרים שמקורם מעבר לקווי 1967.
לעיתים הגבילה בריטניה או בחנה מחדש יצוא נשק לישראל בזמן עימותים, תוך הסתמכות על שיקולים משפטיים או הומניטריים. בנוסף, גורמים בזירה הפוליטית הבריטית תמכו בהכרה במדינה פלסטינית (למשל ההצבעה הסמלית בבית הנבחרים בשנת 2014), לעיתים כדרך להפעיל לחץ על ישראל במשא ומתן. בעוד שפעולות אלו מוצגות על ידי בריטניה כחלק מהמשפט הבינלאומי או איזון דיפלומטי, מבקרים רואים בהן ביקורת בלתי פרופורציונלית על ישראל. בתוך החברה האזרחית, תנועות כמו חרם, משיכת השקעות וסנקציות נוכחות במיוחד בקמפוסים, באיגודים מקצועיים ובמעגלים אקטיביסטיים.
לפיכך, לאור העוינות ההיסטורית של אנגליה כלפי העם היהודי וישראל, מאכזב לראות מנהיגים יהודים בבריטניה מתרפסים בפני נציגי הממשלה הבריטית הלא־יהודים, בציפייה שהישועה תבוא מהם. מצידנו, עלינו להבהיר ליהדות בריטניה כי ימי השגשוג באנגליה הסתיימו וכי אין עתיד ליהודים האוחזים עדיין בגלות.
מיד לאחר השואה העולם התבייש בהיקף הרוע שאפשר כלפי היהודים . כאילו מתוך חרטה, מדינות המערב הניחו לנו לשגשג, אך תקופת החסד הזו חלפה; דור חדש קם שאינו זוכר, ובעיניו ישראל הפכה למדכא הרע של ימינו. הקב"ה קורא לנו לשוב הביתה. כמה שנים לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה, הזהיר הרב קוק כי אם יהודי אירופה יסרבו לשמוע את שופר הגאולה הקורא מן התורה ומנביאינו הקדומים, אזי יצטרכו לשמוע מקול של שופר טמא- היטלרים למיניהם. אותו שופר טמא שב ותוקע בקול רם באוזנינו. הפעם, יהי רצון שנשמע לקריאה.