הזמן: חמישים ותשע שנים מאז שחרור הר הבית. המצב: עם ישראל שב לארצו, זכה לניסים גלויים ולניצחונות כבירים, אך ליבו של העם - מקום המקדש - נותר שומם ומוזנח.
הגיע הזמן להשתחרר מתודעת הגלות שנעצרת בכותל, ולהתקדם לעבר המטרה שלשמה נגאלנו: הקמת בית לה' בירושלים. "עד מתי עוזך בשבי ותפארתך ביד צר"?
1. מהפכה של הכרת הטוב
בניית המקדש אינה רק "חובה דתית", אלא ביטוי עילאי של הכרת הטוב. לאחר אלפיים שנות סבל, הקב"ה השיבנו לציון בניסים גלויים. הדרישה למקדש היא התודה הלאומית שלנו - הצהרה שאנו מכירים ביד ה' המנחה את ההיסטוריה שלנו.
2. מורא מקדש כצעד ראשון
לפני הבנייה הפיזית, עלינו להחזיר את היראה. הקונצנזוס הלאומי יתחיל במעשה פשוט ורב-עוצמה: סגירת אזור ה"חיל" ומניעת כניסת יהודים וגויים כאחד לשטח המקודש, תוך הצבת "משמר מקדש" שישמור על כבוד המקום יום וליל. זהו צעד של ריבונות וקדושה שיבהיר לעולם כולו - כאן שוכן הקודש.
3. מפלגת "ביתי בית תפילה": האיחוד הגדול
הקמת תנועה או מפלגה שזהו דגלה המרכזי, תהווה פלטפורמה לאחדות ישראל:
חיבור בין חרדים, דתיים, מסורתיים וחילונים סביב האמונה בה' ובייחודו של עם ישראל כעם סגולה.
הקרנה על כל תחומי החיים: תודעת מקדש תוביל לתיקון חברתי, לחינוך לערכים ולהנהגה מוסרית ומאמינה יותר.
בשורה עולמית: המקדש כ"בית תפילה לכל העמים" הוא המענה האמיתי למלחמות - מרכז רוחני שיפיץ אור ושלום לאנושות כולה.
בעומק ובפנימיות: זו הדרך להכריע את המלחמות מול האסלאם שהכריז בשמחת תורה על "מבול אל אקצה" וזו הדרך שדוד המלך עצר את המגפה מעל עם ישראל.
4. אחרי המעשים ימשכו הלבבות
הפחד ממלחמה או משינויים גיאופוליטיים אינו רלוונטי עוד בעידן של ניצחונות ושינויים אזוריים. הממשלה תפעל רק כאשר יהיה לחץ ציבורי רחב. עלינו להעלות את ירושלים על ראש שמחתנו - לא בבכי, אלא בדרישה אקטיבית ובגאון קודש.
היעד ברור: להפוך את הציפייה בת אלפיים השנה לתוכנית עבודה לאומית. יחד, נשיב את השכינה לציון.
הכותב הוא תושב עיר דוד