עבור ילד, חוסר בחברים אינו רק קושי חולף, אלא כאב קיומי המערער את יסודות הביטחון העצמי. באולפן ערוץ 7 מתארחת ד"ר אודליה אלקובי, העומדת בראש מרכז "תעצומות" שקם מתוך הבנה עמוקה שהזירה החברתית היא שדה שבו לא כולם קיבלו את הכלים המתאימים.

"בעיניי, הדבר הכי קשה לילד זה שאין לו חברים", היא אומרת. המסע המקצועי שלה החל לפני כ-15 שנה, כיועצת בפנימייה לנערים עם הפרעות קשב ולקויות למידה. שם, בין כותלי הפנימייה, גילתה את מה שהיא מכנה "הקסם של התיווך". "שם למדתי שאפשר לתווך דברים באופן שבו הם באמת יופנמו", היא משחזרת.

בתחילה התמקדה בהוראה מתקנת, אך המציאות בשטח הובילה אותה למהפך מקצועי. "מאוד מהר זה עבר להוראה מתקנת חברתית. להוסיף שלבים, כדי שילד יבין מה זו הזירה החברתית, וירגיש שיש לו יכולת השפעה".

התפיסה המרכזית שמובילה אלקובי היא שתקשורת בין-אישית אינה כישרון מולד בלבד, אלא אוסף של מיומנויות הניתנות לאימון. "אנחנו מתייחסים למיומנויות כשרירים. כל אחד יכול לפתח שריר. כמו שאנשים מתחילים לרוץ בגיל 40 ו-50 ורצים מרתונים, אנשים יכולים לדאוג שיהיו להם חברים - גם אם היה להם קשה בעבר".

היא מדגימה זאת דרך מיומנות ה"טקט" או ה"אמפתיה". לדבריה, המערכת החינוכית היא "חדר הכושר" המשמעותי ביותר, ולכן "תעצומות" מכשירה מורים, גננות ומנהלים כיצד להנחיל את המיומנויות הללו לתלמידים. "אנחנו בעידן של בדידות", היא מתריעה, "והצורך בשייכות נשאר אותו דבר. זה חוסם הרבה דברים ומפחית את הקשרים".

הצורך הזה לא עוצר בשער בית הספר. אלקובי מספרת כי המרכז נותן מענה גם למחפשי זוגיות שמוצאים עצמם מתקשים בניהול דייטים. "בסוף, בדייט, צריך מיומנויות חברתיות כדי שזה ימשיך לדייט השני. זה לשבת לנהל סמול-טוק עם מישהו שאני לא מכיר, להיות אמפתי, להקשיב".

אחת המיומנויות המרכזיות עליהן שמה אלקובי דגש היא היכולת "לראות את האחר". היא מכנה זאת "נדיבות חברתית". "אנחנו בעידן מאוד אינדיבידואליסטי, שהפרט במרכז", היא אומרת, "אבל העיניים, היכולת לראות את האחר - זה מפתח לחברות".

אלקובי מציעה פרקטיקה פשוטה אך עוצמתית. "חיוך זו מיומנות חברתית. יש אנשים שנולדו מחייכים. יש כאלה שאם הם יודעים שזה המפתח ליצירת קשר, שאנשים נמשכים לחיוך, הם יחייכו יותר".

לדבריה, העבודה היא ללמד ילדים - וגם מבוגרים - לא רק "מה עשו לי", אלא מה אני יכול להעניק. "צריך לדעת שילד שהוא נדיב חברתית, זה ישפר את מעמדו".

עם זאת, היא מסייגת ומדגישה כי הנדיבות חייבת לבוא ממקום של שוויון: "אנשים לא אוהבים להרגיש מישהו שהוא מתנשא, שהוא הטוב, שהוא היודע. זה חייב להיות משהו עדין, שוויוני, בגובה העיניים".

בתקופת המלחמה, פעילות המרכז קיבלה משנה תוקף בקרב המפונים. אלקובי משתפת בסיפורים מרגשים על קבוצות חברתיות שהוקמו במלונות עבור ילדים שסירבו לצאת מהחדרים. "כשילד לא מסתדר חברתית, זה צער גדול לילד ולפעמים גם להוריו ולאחיו", היא מסבירה. באחד המקרים, כשלא נמצא חדר פנוי, הועברה הפעילות בתוך ג'קוזי במלון - העיקר לייצר את החיבור. "אצל ילד, הסיפור החברתי הוא ממש חלק מתהליכי בניית זהות. זה פוגש ברמת הערך: 'אני שווה? לא שווה? הזמינו אותי?'".

גולת הכותרת של עבודת המרכז היא "פרוטוקול חרם" - מודל ייחודי שפותח לאחר שהובן כי הדרכים המסורתיות להתמודדות עם חרמות פשוט לא יעילות. "הבנו שמה שכתוב בספרות לא עובד. החרם קורה בין הילדים מתחת לפני השטח. למעלה זה נראה מינורי, אבל המבוגר לא תמיד ער לזה".

הפרוטוקול, המונגש לכל איש חינוך, כולל חמישה שלבים ומבוסס על תפיסה מהפכנית: ענישה היא לא הפתרון. "האמונה הרווחת שאם נעניש את המחרים נסיים עם החרם והרבה פעמים זה מחריף אותו", מסבירה אלקובי. העונש הופך את המחרים ל"קורבן" בעיני הכיתה, ומגביר את הכעס כלפי הילד המוחרם. הפתרון, לדבריה, מגיע מתוך הילדים עצמם, דרך למידה של התנגדות להתנהגויות בריוניות.

"פעם דיברו על זה כגזירת גורל", היא מסכמת, "היום אנחנו אומרים: אלו שרירים. בכל שלב נתון אפשר לעבוד עליהם".