ביממה האחרונה סערו הרשתות החברתיות בעקבות מיזם יוצא דופן: מילואימניקים שבחרו להעביר חלק מכספי המענק שקיבלו לטובת אברכים חרדים החיים בדוחק.
היו מי ששיבחו את המחווה כגשר נדיר של אחדות, אחרים תקפו בחריפות - אבל מאחורי היוזמה עומד אדם אחד שמבקש להסיט את הדיון ממלחמת המחנות לשיח של אהבה, כבוד ותורה.
דעאל כהן, אב לשלושה, תושב תל אביב וחבר בקהילת "ראש יהודי", הוא מי שיזם את המהלך שעורר הד ציבורי נרחב. אלא שגם הוא עצמו מודה: "האמת? המיזם הזה הפתיע אפילו אותי".
לדבריו, במשך שנים העדיף לתרום דווקא למוסדות, עמותות ואברכים המזוהים עם הציונות הדתית - "בדרכו של מרן הרב קוק זצ"ל, דרך שאני מאמין בה בכל ליבי". אלא שלדבריו, שיעור תורה אחד שעסק בתלמידי רבי עקיבא ש"לא נהגו כבוד זה בזה", הוביל אותו למחשבה אחרת לגמרי.
"כשלמדתי את הסוגיה הזאת עם חבר'ה מתחזקים, פתאום נפל לי האסימון", הוא מספר. "הבנתי שיש כאן מבחן אמיתי - האם אנחנו מסוגלים לנהל מחלוקת בלי להפוך אותה לשנאה".
כהן אינו מתעלם מהכאב והמתח סביב סוגיית השירות בצה"ל והיחסים בין הציבור החרדי לשאר החברה הישראלית. להפך. הוא מדבר עליהם בגלוי - אבל מבקש להציב גבול ברור בין ביקורת לבין דה־לגיטימציה.
"הפערים גדולים, והכאב אמיתי", הוא אומר. "אבל צריך מאוד להיזהר לא להפוך אותו לשנאה. בצד השני יש בני אדם טובים עם טענות שצריך לדון בהן - לא אנשים רעים שצריך למגר".
את התובנה הזאת, לדבריו, הוא לא קיבל מקריאה בעיתון או מוויכוחים ברשת - אלא דווקא מתוך השירות הצבאי.
במהלך סבב מילואים בכניסה לעיר ביתר עילית, מצא את עצמו נפגש מקרוב עם תושבים חרדים שהגיעו שוב ושוב לחזק את החיילים. "הם באו להשלים מניין, הביאו פופקורן ועוגות, דאגו לנו באמת", הוא נזכר. "ומצד שני אני הלכתי אליהם ללמוד ולהתפלל. התרשמתי עמוקות מהעוצמה הרוחנית שלהם".
דווקא מתוך המפגש הבלתי אמצעי הזה נולד החיבור שהוביל לתרומה. כהן פנה לאותם אנשים שליוו את החיילים במהלך השירות, וביקש מהם להפנות אותו לאברכים הזקוקים באמת לסיוע.
"הם חיברו אותי לעמלי תורה אמיתיים", הוא מספר, "אנשים שחיים עם האישה והילדים שלהם בדוחק אמיתי, ובכל זאת בוחרים להקדיש את חייהם לתורה".
מכאן, לדבריו, נולדה גם ההבנה הרחבה יותר על עומק הקרע בחברה הישראלית. "כמו בתל אביב, גם בביתר עילית - השנאה נובעת מהמרחק", הוא אומר. "וכשמתקרבים, מתחילים לאהוב. גם אם הוויכוחים נשארים".
אלא שמעבר לקריאה לאחדות, כהן מבקש להציב גם אמירה ערכית חריפה סביב היחס ללומדי התורה. לדבריו, השיח הציבורי בשנים האחרונות חצה לעיתים קווים אדומים.
"מקומם אותי שמשפילים לומדי תורה וקוראים להם משתמטים", הוא אומר. "הבטלנים הם חרפה מוסרית, ויש היום מסגרות כמו חטיבת חשמונאים - כך שנגמרו התירוצים. אבל מול מי שבוחרים להמית את עצמם באוהלה של תורה - אני רועד מהתרגשות".
בדבריו הוא מבחין באופן חד בין מי שמתחמקים מאחריות לבין אברכים שלדבריו חיים חיי מסירות אמיתיים סביב לימוד התורה.
"את אלה שאין להם בעולמם אלא תורה וקדושה - אני מעריץ", הוא אומר. "לא למרות המחלוקות, אלא יחד איתן. ואני גם מאמין לדברי חז"ל שלימוד התורה שלהם הוא חלק מהניצחון שלנו".
לקראת סיום, כהן מבקש לזקק את המסר שלדבריו עומד בלב היוזמה כולה - לא פוליטיקה, לא פרובוקציה, אלא ניסיון להחזיר לשיח הישראלי שני מושגים שנשחקו.
"אהבה וכבוד", הוא אומר בשקט. "אלה שני עמודי העולם שאנחנו כל כך זקוקים להם עכשיו. הלוואי שנצליח להכניס מהם עוד ועוד - לבתי המדרש, לפוליטיקה, לרשתות החברתיות ולחיים הציבוריים של כולנו".