בעוד כמה ימים ניכנס לחג השבועות ואני זוכר איך שלפני שנתיים, ישבתי בסוף הכיתה והתבוננתי בהם:
הנער שעטוף באוזניות, הנערה שמבטה אבוד בתוך האור הכחול של המסך, והגמרא?
הייתה מונחת שם, פתוחה במסכת סוכה דף לג, נראית לעיתים כמו מוצג מוזיאוני במקרה הטוב, או כמו קיר בטון במקרה הפחות טוב.
חשבתי לעצמי שהמרחק בין ה'כאן ועכשיו' הסוער של גיל ההתבגרות לבין השפה הארמית והמפותלת של חכמינו, נראה לי לעיתים כמרחק שבין שמיים לארץ.
אחת מהסוגיות הלוהטות ביותר בשדה החינוכי היא שאלת המיליון דולר:
איך למען ה', אנחנו מצליחים לגרום לנוער המתוק והמקסים שלנו, לאהוב את הגמרא?
מה פספסנו בדרך ולמה תלמידים מסוגלים מצד אחד לטבוע בטיק טוק ובאינסטגרם, אולם מצד שני, כשזה מגיע ללימוד גמרא, לברוח ממנה כאילו שראו הרגע מצורע שברח מבית הנסן.
ואם נעזוב את הגמרא ונהיה כלליים יותר אז נוכל לשאול:
עד כמה באמת התורה חשובה לנוער שלנו? מה הם חושבים עליה?
מה לא עובד כאן?
האמת היא שהנוער שלנו לא בורח מהתורה. הוא בורח מהשעמום.
הוא בורח מהתחושה שהתורה היא 'מוקד שירות' של חוקים יבשים, ולא מנוע לחיים של משמעות.
לפני כמה ימים העברתי פעילות מול 70 בני נוער מתוקים מדבש ואז שאלתי אותם שאלה פשוטה:
"תסבירו לי בבקשה, מהי דעת תורה?".
הם הסתכלו עליי. ואני עליהם. ולמעט אחד, אף אחד לא ידע לענות לי מה המשמעות של דעת תורה?
ואז שאלתי אותם כמה פעמים בחיים שלהם יצא להם להכניס את התורה לתוך הצמתים המכריעים של שיקול הדעת שלהם?
להכניס את ה'שכל' של התורה?
הם עדיין לא הבינו על מה אני מדבר.
אז סיפרתי להם על ההתלבטות שהייתה לי כשהייתי בן 25 והייתי אמור לעשות שליחות ב'הונג קונג' והלכתי לרבי שלי, האדמו"ר מ'סערט ויז'ניץ' זצ"ל, שכל כך אהבתי אותו והוא היה הכול בשבילי ושאלתי אותו בפשטות:
"רעבע, לנסוע או לא?"
והוא הסתכל עליי בעיני המלאך החודרות שלו ואמר לי שכדאי לי לוותר על הרעיון.
וויתרתי.
ככה. פשוט. בלי פסטיבל אכילת ראש מפואר או חפירות עיר דוד.
הרעבע אמר. ואני עושה. וזה הכול.
עכשיו, תחסכו לי. באמת. אני לא אתחיל לפתוח כאן את הדיונים הפילוסופים על דעת תורה למה כן ולמה לא. תתקדמו.
ובכל זאת נראה לי שכדאי שלקראת שבועות, טוב יעשו המחנכים אם יעצרו רגע ויציבו מראה לתלמידים שלהם. מראה שתשאג את השאלה:
סבבה שאנחנו מגזר שמגדל רופאים ומדענים ומורים וטייסים ומה לא. הכול נכון.
וברוך ה' יש לנו ישיבות מפוארות ותלמידי חכמם. גם זה נכון.
אבל אם הכול נכון, איך זה יכול להיות שאם תשאלו כל נער ממוצע בחמ"ד:
אם מי אתה רוצה לשתות קפה? אם דני אבדיה או עם דמות תורנית כלשהיא.
סביר להניח שהוא לא ממש ידע אפילו להציב מול הבחירה בדני, איזו דמות תורנית ראויה לציון.
נכון, לא כולם. יש תלמידים שכן יעדיפו לשתות את הקפה שלהם עם הדמות התורנית ובכל זאת...אי אפשר להתעלם מהעובדה שהנוער המתוק והמקסים שלנו שקוע נכון לעכשיו בתרבות המערב הרבה יותר מאשר הוא מונח בתורה.
ואם נבקש ממנו להחליף את הדמות התורנית בדמות אחרת, טוב, כנראה שגם אותה הוא לא ממש יכיר.
ואז הראיתי לכיתה שלי איך נראה טיש חסידי (בואו, לכמה בני נוער מהחמ"ד יצא בכלל לחוות טיש חסידי?)
ואמרתי להם שגם אני הייתי הולך למשחקים של מכבי תל אביב ביד אליהו ושל מכבי חיפה (אז עוד לא היה סמי עופר והייתי הולך לקריית אליעזר).
אבל היה לי גם את הצד של הקדושה באופן מפותח מאוד כאשר הייתי הולך לראש השנה וליום כיפור לרמת ויז'ניץ בחיפה ורואה איך הרבי שלי, נדמה עליי כמלאך ה' צבאות כאשר הוא קורא בתפילת יום כיפור: 'אור זרוע לצדיק ולישרי לב שמחה' ועד עכשיו כל הגוף שלי צמרמורת כאשר אני נזכר בקול שלו.
והיום? כמה בני נוער אתם מכירים שיודעים ויכולים לשיר את 'קה אכסוף?' ולהרגיש שבא להם לעוף?
מה זה אומר? לא יודע. תגידו אתם.