ראש מועצת בנימין ויו"ר מועצת יש"ע אוהב אקשן. כמי שעוסק בניהול אסטרטגי של חבל האדרינלין שלו תמיד גבוה.
"אלפי שנים התפללנו לחזור לכאן, והיום אנחנו עסוקים בלבנות את ארץ ישראל אחרי הגלות. זו זכות גדולה, גם אם המחיר האישי והמשפחתי כבד", הוא אומר בראיון באולפן הפודקאסטים של ערוץ 7.
גנץ גורש מימית בגיל ארבע וחצי ולאחר מכן חווה שוב את טראומת העקירה מהיישוב ניסנית שבגוש קטיף. הזיכרונות חדים וכואבים: הטרקטור שרומס את הגינה שטיפחו, הבית העמוס באנשים בשיח ערב הגירוש, והתחושה של מדינה שרומסת את המקום היציב ביותר של אזרחיה.
"כשראיתי כסגן וכראש מועצה ילד שחוזר מהגן ורואה שאין לו בית כי המדינה הרסה אותו - זה פירק אותי," הוא משתף בכנות. "מדינת ישראל יכולה להכאיב מאוד, אבל הקו שנבנה אצלנו הוא שלא מוותרים עליה. אנחנו לא נשבור את הכלים. עברו הימים שבהם אמרנו 'טוב, תפנו אותנו ותגידו לנו איפה להיות'. היום אנחנו מובילים את המדינה, מיישבים את השטח ולא מתנצלים".
כשנשאל על הביקורת כלפי מועצת יש"ע של תקופת ההתנתקות, גנץ נמנע מלשפוט את העבר אך מציב קו ברור להווה. "מי שהיה שם קיבל החלטות לפי הנתונים שהיו לו - ובזכות הוותיקים האלה יש היום חצי מיליון תושבים ביהודה ושומרון. הגישה שלי שונה. אני לא רוצה 'קומבינות' של עוד קרוואן ועוד אבן. אני דורש שמדינת ישראל תתייחס אלינו כאזרחים שווים. כשהשרה לשעבר מרב מיכאלי סירבה להיפגש איתי, אמרתי שהזמנים האלה נגמרו. אנחנו לא רוצים כסף קואליציוני - מגיעים לנו כבישים ותשתיות כי אנחנו אזרחים - ולא מסוג ב'".
הסוגייה שמטרידה את גנץ בימים אלה היא מה שהוא מכנה "תפיסת ה-6 באוקטובר" ביחס לרשות הפלסטינית.
"היום האיום הקיומי הגדול ביותר הוא הרשות הפלסטינית", הוא פוסק. "ב-7 באוקטובר תקפו אותנו 3,000 מחבלי נוח'בה. לרשות יש 50,000 חמושים עם קלצ'ניקובים, וסטים ורכבים משוריינים. יש לנו מפלצת מתחת לאף ואנחנו מתעלמים ממנה כי 'יש איראן וחיזבאללה'. זו טעות היסטורית. הרשות מממנת טרור, חגגה את הטבח בשמחת תורה וקציניה מבצעים פיגועים".
הוא מדגיש כי הסכנה אינה מוגבלת רק ליישובי גב ההר. "האיום הזה צריך להטריד את תושבי קו התפר וכביש ירושלים-תל אביב אפילו יותר מאשר אותנו. אנחנו ביהודה ושומרון ערוכים, חמושים ומיומנים. אצלנו התושבים מרגישים בטוחים כי אנחנו לא מחכים שהטרור יגיע אלינו - אלא רודפים אותו בבתים שלו."
החזון של גנץ חורג הרבה מעבר לביטחון. הוא מדבר על הקמת בנקים, בתי קולנוע ומרכזי תרבות שימשכו אוכלוסיות מכל הארץ. הפרויקט השאפתני ביותר שלו הוא מרכז רפואי ענק בבנימין בעלות של 150 מיליון ש"ח, שנבנה כמעט כולו מתרומות לאחר שהבירוקרטיה המשפטית באוצר בלמה תקציבים ממשלתיים.
"היועץ המשפטי קבר החלטה להעביר 50 מיליון ש"ח בנימוקים משפטיים, כאילו לנו לא מגיע שירות רפואי", הוא מספר בתסכול. "אבל אני לא נכנע. כשהמרכז הזה ייפתח, אנשים מכל הארץ יבואו אלינו כי התור יהיה זמין יותר. אנחנו משנים את הפרדיגמה: יהודה ושומרון היא לא 'חצר אחורית' שנשענת על הערים בחוץ, אלא עוגן כלכלי ורפואי מוביל".
בזירה הבינלאומית, גנץ מנהל מלחמת הסברה יומיומית מול מה שהוא מכנה "אנטישמיות טהורה". הוא מבקר בקונגרס האמריקאי, נאבק בסנקציות נגד מתיישבים ומנסה להסביר לעולם שיהודה ושומרון הם המחסום האחרון מפני שלוחת טרור איראנית בלב המדינה.
"האיחוד האירופי עובר תהליך של התאבדות," הוא טוען. "הם חושבים שאם ייתנו למפלצת עוד שטח היא תהיה נחמדה, אבל היא רק נהיית רעבה יותר. ראיתי בקמפוסים בארה"ב יהודים שקוראים להטיל עלינו אמברגו נשק - וזו תוצאה של הפקרת זירת ההסברה. אנחנו מוצגים כחיות אדם בזמן שאנחנו אלו שנלחמים על הקיום של העולם המערבי כולו".
למרות האתגרים, האגו הפוליטי והלחצים הבינלאומיים, גנץ נשאר אופטימי. "התפקיד של מנהיג הוא לחבר את כולם, גם כשיש מורכבויות וחיכוכים. בסוף, המטרה היא אחת: לבנות את הדור הבא, שיהיה ערכי וחלוצי ומוכן למסור את הנפש למען העם והארץ".