נאור נרקיס שוב איבד את הציבור

בשבוע שעבר פורסמו בתקשורת דברים שאמר מועמד מפלגת "הדמוקרטים" לבחירות, נאור נרקיס במהלך כנס מחאה בהרצליה.

בדבריו הוא קבע ש"הסיבה למספר הנופלים הרב בקרב ההסדר נוגע לשירותם המקוצר. מי יותר מוכשר צבאית, בן אדם שעשה 16 חודשיים או בן אדם שעשה שירות מלא? חצי שירות זה חצי כשירות".

הבורות שמפגין מי שעומד בראש תנועת "חוזרים בבינה" להחזרת חרדים בשאלה, מחדדת ההבדל הגדול בין השכלה- צבירת ידע חיצוני, לבינה מוגבלת- מסוגלות לעבד את המידע ולהסיק ממנו תובנות נכונות, ומהווה חוליה נוספת בשרשרת נבובה של התבטאויות מתנשאות ומנותקות מציאות מצד צעיר מפונק שלא שאף אבק שדה קרב בחייו.

על מנת לקושש אלקטורלית עוד מספר קולות משולי השוליים של השמאל הרדיקלי הסהרורי, נרקיס בחר ולא בכדי להשתלח "אסטרטגית" דווקא באחד המפעלים הציוניים החשובים שידעה ישראל, זוכה פרס ישראל שמשמש במשך דורות כבית גידול מרכזי לאלפי קצינים, מפקדים וחיילים שניצבים בחוד החנית של צה"ל. במקום לשבח את הלוחמים המופלאים על עוצמות נדירות של רוח לחימה, אחריות לאומית ונכונות להסתער קדימה במחיר החיים עצמם- בחר מי שבילה את שירותו הצבאי בחדרים ממוזגים ונינוחים במרכז הארץ כבוגר תוכנית "חבצלת" האליטיסטית, לתקוף דווקא את הציבור שנמצא כיום בלב החזית הלוחמת של מדינת ישראל.

כאשר נרקיס בחר לתקוע סכין בלב המשפחות של אותם גיבורים, הוא "השכיל" להתעלם במכוון מהעובדה שבשנתיים וחצי האחרונות רובם המכריע של תלמידי ובוגרי ישיבות ההסדר צברו מאות רבות של ימי לחימה בעזה, בלבנון וביהודה ושומרון, וניסיון מבצעי שעולה לאין שיעור על הניסיון המבצעי של לא מעט גנרלים ואלופים במילואים, חורכי האולפנים, שחלקם נמנים עם תומכיה האדוקים של מפלגתם של נרקיס ויאיר גולן.

גם אם להבנתו של נרקיס הסיבה לכמות הנופלים הגדולה נובעת מחוסר מקצועיות, כיצד מסביר נרקיס את העובדה שבמלחמת חרבות ברזל נפלו גם 29 מבוגרי מכינת "בני דוד" בעלי, לוחמים שמשרתים "שירות מבצעי מלא", רבים מהם בתפקידי פיקוד וקצונה? האם גם הם נפלו בשל "כשירות חלקית", או דווקא בשל - "Overqualified" סוגייה של עודף כשירות מבצעית?

בניגוד לכך, אולי נשגב מבינתו של נרקיס להבין שאחוזי הנופלים והנפצעים הגבוהים מקרב ישיבות ההסדר או ממכינות הציונות הדתית כעלי, נובעות מהעובדה שהן מהוות שדה גידול עבור אלפי לוחמים שמתנדבים לגדודי החי"ר, השריון, בטיס ובסיירות העילית וברמה של מאות אחוזים מיחסם באוכלוסייה? אגב, מעניין כיצד "מאבחן" נרקיס את התופעה של אותם תלמידי הסדר שיצאו במהירות באותו בוקר של השביעי באוקטובר את בתי המדרש בתל אביב, גוש דן, ביהודה ושומרון, הגליל והגולן ושעטו לעבר יישובי העוטף בהבנה שהם מחרפים נפשם ונכנסים לאזורי מוות עם סיכויי הישרדות אפסיים? אולי שעודף החיפזון ופזיזות היתר שהפגינו באותו הבוקר, הם שהובילו אותם למותם?! ושאילו רק היו מתנהלים בצורה "רציונלית" ונשארים בבתיהם בדומה לרובו המכריע של עם ישראל אז היו חייהם ניצלים?

או אולי ישכיל הנרקיס להבין שאחוזי הפצועים והנופלים מקרב הציונות הדתית נוגעים לעובדה שריבוי לוחמים בשדות הקרב שמגיעים ממגזר מסוים- מסכנים את עצמם יותר ממגזרים שמשרתים באחוזים גבוהים בתוכניות כחבצלת, 8200 או בפרקליטות הצבאית? אולי בכלל שזה נוגע לעובדה הפשוטה שמהיום הראשון למלחמה עשרות יישובים דתיים התרוקנו מגברים שהתגייסו למלחמה ושמי שנמצא תמיד בחוד החנית של הלוחמה, מסתער ראשון, מתנדב לעוד סבב מילואים ויוצא לעוד משימה מסוכנת, גם משלם את המחיר הכבד ביותר?

קצת לעובדות היבשות: מסלול ההסדר נמשך כחמש שנים, שבמהלכן התלמידים מצויים במסגרת צבאית של שירות חובה, ובדומה למסלול שאפיין בעבר את גרעיני הנח"ל, הוא כולל בתוכו שנה ושישה חודשים המוקדשים להכשרה מבצעית מלאה: טירונות, אימון מתקדם בהכשרה מלאה ותעסוקה מבצעית, כפי שמחויב בכל מסלול של לוחם בחי"ר או ביחידות מובחרות.

מי שמכיר את מסלול ההכשרה בהסדר גם מבין היטב מהיכן מגיעה הרוח העצומה של אותם לוחמים חדורי מטרה, מוטיבציה ואמונה בצדקת הדרך, שנושאים על כתפיהם אחריות קולקטיבית מוצקה להגנת עם ישראל והמולדת. שאר הזמן במסלול הוא מעין "אימון מתקדם רוחני" אינטנסיבי- תהליך הכשרה מעמיק שיוצר "שכפ"ץ פנימי" שעל אדניו יושבים תחושת השליחות, האחריות הלאומית והרעות שהופכים את לוחמי ההסדר ללוחמים חדורי מטרה, נחושים ובעלי חוסן נפשי יוצא דופן.

מסלול שמהווה בית גידול עבור אלפי לוחמים עם מיצוי של 100% לשירות קרבי משמעותי לבעלי פרופיל קרבי, ונשיאה בנטל המילואים לאורך עשורים ארוכים. רבים מהם, בהם גם אבות למשפחות מרובות ילדים, ממשיכים להתנדב כלוחמים גם שנים ארוכות לאחר גילאי הפטור ממילואים. עובדה שבגינה מפקדי צה"ל לאורך עשרות שנים מכלל הגוונים והקשת האידאולוגית, מוקירים את המסלול ואת חשיבותו הסגולית למערך הלוחם בצה"ל ורואים בו כנכס ביטחוני לאומי שמספק לצה"ל דורות עקביים של לוחמים ומפקדים איכותיים, חדורי שליחות ובעלי יציבות ערכית.

בעוד שצבאות אירופה סובלים ממחסור כרוני במוטיבציה וברוח לחימה, וצבא אוקראינה אוסר על גברים עד גיל 60 לצאת מגבולות הארץ, כשהוא מתמודד עם קשיי גיוס עצומים לצד שחיקה נפשית ומשברים חברתיים- לוחמי ההסדר מפגינים עוצמות נפש יוצאות דופן שמשפיעות באופן ישיר על רמת הכוננות, הלכידות והמוטיבציה של היחידות שבהן הם משרתים. ומי הם אותם "לוחמי הסדר לא מקצועיים" אליבא דה־נרקיס?

לוחמים דוגמת ארי שפיץ, לוחם גבעתי שנפצע אנושות בפיצוץ מטען בשכונת זיתון שבצפון רצועת עזה, איבד את שתי רגליו ואת ידו הימנית, ופונה במסוק לבית החולים סורוקה לאחר שחייו ניצלו ברגע האחרון. גם מתוך הפציעה הקשה הוא דיבר בעיקר על האחריות לחבריו והתנער לחלוטין מהתואר "הפצוע הקשה ביותר במלחמה", באומרו: "פציעות ראש או פציעות נפשיות כמו פוסט־טראומה הן פציעות קשות יותר משלי וכאב שאיש לא צריך לחוות". או אולי הנרקיס התייחס ל"חוסר המבצעיות" של בנג'י בראון מישיבת ההסדר בבית שמש, שעלה לארץ מקנדה מתוך ערכי הציונות ואהבת הארץ, התגייס כלוחם בגולני ונפצע אנושות כתוצאה מרסיס כטב"ם בגבול הצפון שכנראה לא סיכן את משרדי "חבצלת".

או הרב נערן אשחר, הי"ד, ר"מ ולוחם מישיבת ההסדר בירוחם שנאבק מול רופאיו שיתנו לו אישור חריג להתגייס למלחמה, שלושה חודשים בלבד לאחר שתרם כליה? גם אלישע מדן, שלמד בהסדר ואיבד את שתי רגליו בלחימה בעזה, הפך לסמל של עוצמת רוח בלתי נתפסת, כשבחר להרים את רוח העם ולעסוק בחיזוק החברה הישראלית מתוך אמונה, תקווה ואחריות לאומית.

מי שמנסה להסביר את נפילתם של לוחמי ההסדר בציניות ארסית מעוותת, בוחר במכוון לבזות ציבור שלם של משפחות שכולות של לוחמים שמסרו את נפשם למען עם ישראל, ולבזות את אותם מאות פצועי ההסדר שמצויים במלחמת שיקום סיזיפית במחלקות האשפוז השונות ברחבי הארץ. כל זאת כדי לקושש עוד כמה קולות מהשוליים הסהרוריים והמנותקים של השמאל הישראלי. אבל זה לא יעזור לו - בניגוד אליו הציבור הישראלי ניחן ביתר בינה ורואה בעיניים פקוחות מי מוסר שנים של שירות, מילואים והקרבה מתוך אמונה ואחריות לאומית, ומי הפך את השיסוי, הבוז והפילוג לקריירה פוליטית עבשה, נטולת רוח וטעם.

הכותב הוא יועץ אסטרטגי