התיישבות יהודית בביירות: מחזונו של הרב מוהליבר למציאות הביטחונית של ימינו/פרופסור אלי סלוצקין
אנו ניצבים כיום באחת השעות המכריעות ביותר בתולדות ההתיישבות בגליל ובצפון. בעוד הדיון הציבורי נודד בין הסכמים דיפלומטיים שונים לבין "רצועות ביטחון" צבאיות זמניות, תנועת "עורי צפון" מבקשת להחזיר לשולחן את האמת ההיסטורית והאסטרטגית הפשוטה: ביטחון אמיתי ייכון רק במקום בו תהיה התיישבות יהודית אזרחית.
כדי להבין את עומק הזכות שלנו ואת נחיצות הפתרון האמיתי, עלינו להביט אחורה אל דמותו המופלאה של הרב שמואל מוהליבר זצ"ל, מגדולי מבשרי הציונות, שחזה לפני למעלה מ-130 שנה את חשיבותה של התיישבות יהודית בלבנון.
בשנת 1890, שבע שנים תמימות לפני שהתכנס הקונגרס הציוני הראשון בבאזל, יצאה לארץ ישראל משלחת של "חובבי ציון" בראשות הרב שמואל מוהליבר. באותה עת, התנועה הציונית הממוסדת עוד לא הייתה קיימת, אך הרב מוהליבר כבר ראה בעיני רוחו את המפה השלמה של שיבת ציון. בדרכו חזרה לרוסיה, בעודו יושב באונייה, כתב הרב מכתב מפורט המנתח את מצבה הרוחני והגשמי של הארץ.
במכתב זה (המופיע בספר "ברית האהבה והשלום: כתבים על ציונות מחשבה ומעשה, הר' שמואל מוהליבר"), מתאר הרב את ביקורו בעיר ביירות. הוא לא ראה בה עיר זרה או בירה של מדינה עוינת, אלא חלק חי ונושם ממרחב ארץ ישראל. הוא כתב בהתפעלות: "והנה היא עיר גדולה ורבת המסחר וגם סביב לה שדות וכרמים ופרדסים נחמדים, אם כן אפוא מהראוי לנו לעשות בה ישוב גדול מאחינו".
הרב מוהליבר לא הסתפק רק בקריאה תיאורטית, הוא קרא לביצוע מעשי - רכישת קרקעות, נטיעת כרמים והקמת יישוב: "לתמוך בידם (של היהודים העתידים להתיישב בביירות) שיתחילו לעסוק שם במשא ומתן ובמלאכות ואומנות שונות.. אזי נוכל לקוות כי בזמן קצר יהיה שם ישוב נכון וקיים". עוד הוסיף בחזונו כי "אם יבואו איזה עשירי עם לעשות שם עסקים גדולים - אין ספק שיצליחו בע"ה. גם נוכל לקנות שם קרקעות לגנות ופרדסים, שדות וכרמים, ואז יש תקווה כי נצליח במעשינו".
חזונו של הרב מוהליבר לא היה רק דתי-משיחי, אלא גם כלכלי-התיישבותי. הוא הבין שקדושת הארץ מתבטאת בעבודה ובהיאחזות בקרקע. עבורו, השטחים שצפונית לנהרות הליטני, הזהרני והאוואלי הם מרחב טבעי לצמיחה יהודית.
במלחמת לבנון הראשונה, צה"ל הגיע עד לביירות - אותו מקום בו חלם הרב מוהליבר להקים מושבה, אך בהיעדר תפיסה התיישבותית נאלצנו לסגת פעם אחר פעם, עד שהשטח הפך לבסיס טרור מפלצתי המאיים על יישובי הצפון.
ההיסטוריה מלמדת אותנו לקח כואב: בכל מקום שבו צה"ל נכח ללא התיישבות אזרחית, המערכה הסתיימה בנסיגה. "רצועת הביטחון" הישנה קרסה לא בגלל חולשתו של הצבא, אלא בגלל היעדר השורשים. התיישבות יהודית בדרום לבנון היא לא רק מימוש של זכות היסטורית עתיקה, אלא הכרח ביטחוני קיומי. נוכחות של משפחות, ילדים, חקלאות ותעשייה היא זו שקובעת את הגבול ומונעת מהאויב להתבסס מטרים ספורים מבתינו.
הרב מוהליבר הוריש לנו צוואה ברורה: "שכל אחד האוהב שערי ציון וירושלים באמת לא יסתפק במחשבה בלבד, אבל יעשה ויפעול בגופו ובממונו". הוא הזהיר אותנו מפני ה"מחשבה בלבד", מפני הדיבורים התיאורטיים שלא מתרגמים למעשים בשטח. הוא קיווה שעל ידי המעשה היהודי, "הארץ החרבה תהפך לגן ה'".
אנו קוראים לממשלת ישראל, למקבלי ההחלטות ולאזרחי המדינה להבין כי המפתח לביטחון הצפון נמצא צפונה משם. חזונו של הרב מוהליבר להתיישבות בביירות כנראה יצטרך לחכות עוד קצת, לצערנו, אבל ההתיישבות בדרום הלבנון - היא ממש צו השעה. דרום הלבנון (והרבה-הרבה צפונה משם) הינו חלק מארץ ישראל, והחלת התיישבות יהודית בו היא הדרך היחידה להבטיח שיישובי הגליל לא יהיו עוד קו חזית. אנו דורשים להפוך את האזור מחממת טרור למרחב של התיישבות פורחת, בדיוק כפי שחזה הרב מוהליבר לפני 136 שנים.
זהו רגע האמת של דורנו. האם נסתפק במחשבה, או שנפעל בגופנו ובממונו כדי להבטיח שהארץ החרבה תהיה לכבוד ולתפארת? הגיעה העת לשוב הביתה.
הכותב הוא חבר תנועת עורי צפון