בדרך כלל, כשמגיע יום ירושלים, מדברים על הנס הגדול של שחרור ירושלים לאחר אלפי שנים ועל מלחמת ששת הימים הניסית.
אבל השנה, לאור האלימות ההולכת וגואה בחברה ובפרט בקרב בני הנוער- כפי שהשתקף ברצח הנורא של ימנו בנימין זלקה ז"ל- במקום לחשוב על ניסי המלחמה אני נזכר דווקא בפסוק התוכחה של הנביא ישעיה על ירושלים:
"אֵיכָה הָיְתָה לְזוֹנָה קִרְיָה נֶאֱמָנָה, מְלֵאֲתִי מִשְׁפָּט, צֶדֶק יָלִין בָּהּ - וְעַתָּה מְרַצְּחִים".
ירושלים אמורה להיות סמל של חברה מתוקנת, חברה שמגנה על החלשים, מודל של צדק ומשפט לעולם כולו - ובמקום זאת אנחנו מתמודדים עם גלי אלימות כאלה, ועוד בגילאים כל כך צעירים.
התקריות הללו הזכירו לי את הילדות שלי בנתניה, גם בשכונה שלי הייתה חבורת נערים שהטילה את חיתתה על האזור.
כשהייתי בסך הכול ילד בן עשר או אחת עשרה. ראיתי את אחד הנערים הללו חוטף כדור מילד קטן. הערתי לו על כך, לקחתי ממנו את הכדור והחזרתי אותו לילד. הוא איים עליי שאשלם על כך.
כעבור זמן קצר הוא חזר עם ארבעה נערים גדולים ממני. לאחר מאבק הם הצליחו לתפוס אותי בידיים וברגליים, בזמן שהוא בועט בי בכל הגוף. ואז שלף מברג מכיסו, הצמיד אותו לצווארי ואיים שידקור אותי אם אעז שוב לדבר אליו כך. אחר כך בעט בי עוד כמה פעמים והשאיר אותי שם, המום ומבוהל מכל מה שקרה.
פנייה למשטרה נחשבה אז גם לא יעילה - משום שבדרך כלל לא עשו להם דבר מלבד שיחה עם ההורים שלהם, שלא באמת שלטו בילדיהם, וגם מסוכנת. "להלשין" נחשב חטא חמור יותר מלהגן על עצמך.
את המציאות הזו מתאר הנביא ישעיה בהמשך אותה תוכחה: "וריב אלמנה לא יבוא אליהם".
החלשים בחברה כלל אינם פונים למוסדות, משום שהם יודעים שלא יקבלו מהם סעד ולעיתים אף חוששים שהפנייה עצמה רק תחמיר את מצבם.
כשאתה גדל במקום כזה, מהר מאוד עומדות בפניך שתי אפשרויות: להוריד את הראש, לשמור על פרופיל נמוך ולקוות שלא תיקלע לעימות מולם עד שתעזוב את השכונה, או להצטרף לחבורה וליהנות מההגנה שלה, עד שלאט־לאט תהפוך גם אתה להיות כמותם.
הפיתוי להצטרף היה גדול מאוד. מי שהיה חלק מהם זכה להגנה עבורו ועבור משפחתו, ויכול היה להסתובב בשכונה ללא פחד. למזלי הרב, הצלחתי לצאת מהמעגל הזה אבל לא כולם הצליחו.
חבר קרוב מאוד שלי לא זכה לצאת מהעולם הזה. הוא המשיך במסלול הזה והפך לאחד העבריינים המפחידים בעיר - עד שחוסל בירי ימים ספורים לאחר חתונתו.
אני לא מחפש אשמים, משום שזה בדרך כלל לא מוביל לשום מקום, אבל אני כן מחפש פתרונות.
איך אנחנו מונעים את התופעה של "וריב אלמנה לא יבוא אליהם"?
לדעתי צריך להקים מרכזים של שיטור קהילתי, עם שוטרים בעלי הכשרה גם בתחום החברתי והחינוכי, שיסתובבו בשכונות וידעו להעניק מצד אחד גבולות ברורים ו"אהבה קשוחה", ומצד שני יהוו דמויות נגישות ולא מאיימות. אנשים שיהיו חלק מהקהילה ומהמערכת החינוכית של השכונה, ולא רק גורם שמופיע אחרי שהאסון כבר התרחש. כיום יש מעט מאוד שוטרים קהילתיים, וגם הם מתקשים לממש את הפוטנציאל האמיתי של השיטור הקהילתי.
אם נצליח לאתר את הילדים הללו בזמן - דרך ההורים, מערכת החינוך והקהילה - אולי עוד יהיה אפשר להציל רבים מהם. חלק גדול מהם כלל אינו מבין מהי נורמטיביות. הם פשוט גדלו למציאות שבה לא הכירו דרך אחרת.
אחת הנבואות היפות שנאמרו על ירושלים היא: "עוד ישבו זקנים וזקנות ברחובות ירושלים... וילדים משחקים ברחובותיה".
תמיד פירשתי את משמעות הפסוק, שלא הזכיר בחורים ובחורות או אנשים ונשים אלא דווקא זקנים, זקנות וילדים, כחיבור בין הדור הוותיק לדור הצעיר, בין ישן לחדש. אבל היום אני חושב שאולי הנביא התכוון לומר דבר אחר לחלוטין: הברכה האמיתית תהיה כאשר זקנים, זקנות וילדים - אלו שאינם יכולים להגן על עצמם - יוכלו להסתובב ברחובות בשלווה ובביטחון. זו תהיה ההוכחה לכך שהחזון של ירושלים, עיר הצדק והמשפט, אכן התממש.
אולי ביום ירושלים הזה, לצד ההודאה על הנס הגדול, ננסה גם לחשוב יחד כיצד בונים חברה טובה יותר. לא רק לשמוח שזכינו בירושלים- אלא גם לשאוף להיות ראויים למה שהיא אמורה לייצג: עיר של צדק ומשפט, חברה שמגנה על החלשים ואינה מאפשרת לאלימות ולפחד לצמוח בתוכה.
הכותב הוא חבר הנהלת ארגון רבני צהר