מה פשר המתח בין צפת לירושלים?

1. בשבוע זה שבו חוגג עם ישראל את גאולתה של ירושלים, ביום כ"ח באייר וכשכולנו מעלים את ירושלים על ראש שמחתנו, זה יישמע לגמרי מופרך: איבה תהומית שררה בין יהודי ערי קודש הגליליות צפת וטבריה, ליהודי ירושלים.

הגיעו הדברים לידי כך שיהודי צפת וטבריה נהגו לחרוז בבוז כלפי הירושלמים: "ישמרנו אלוקים מאש וממים - ומאנשי ירושלים".

ואילו אנשי ירושלים תרגמו לאידיש מחורזת אמירה לעגנית זו כלפי היהודים הגליליים שאותם כינו בשמות ערי מוצאם - טברייני: א טבריאנער, וצפתי: א צפעת'ר (קראו: א-צפאָסער): "זאל גאט אופהיט'ן אונץ פון פייר [מאש] און פון וואסר[וממים], און פון - א טבריאנער, און פוןא צפָאת'סער".פירוש רש"י: שאלוקים יושיענו מאש וממים ומפני טברייני וצפתי(בעברית זה לא כל כך מתחרז, אבל באידיש זה נשמע הרבה יותר טוב: החריזה היא של המילים 'וַאסר'[כלומר מים],ו'צפסער'[כלומר, צפתי, איש צפת].

2. מתח רב ואיבה עזה שררו מאז ימי גדולתה של צפת עיר המקובלים במאה ה-16, בין הירושלמים ליהודים הגליליים. מה פשר המתח בין צפת לירושלים?

שורשי היריבות נעוצים אי שם בעמקי המאה ה-16, כאשר חכמי צפת, בראשות רבי יעקב בירב, ביקשו לחדש את שרשרת הסמיכה ולכונן את מוסד הסנהדרין שינהל את חייו העם. המהלך עורר סוג של קנאה במעמד-העל שנטלה לעצמה המנהיגות הצפתית שזכתה למעמדה זה, מאז ימי האר"י הקדוש וגוריו המקובלים. חכמי צפת שיגרו אגרות לחכמי ירושלים בעניין יוזמתם לחידוש הסמיכה, וביקשו הצטרפותם ליוזמה, אך חכמי ירושלים בראשות רבי לוי בן חביב, הרלב"ח, השיבו פניהם ריקם. בשנים שלאחר מכן התפתחה תחרות בין קהילות ירושלים וצפת לגבי חלוקת כספי ה'חלוקה' שזרמו מאירופה, וזו גם העמיקה גם את היריבות.

בנוסף התפתחה קנאה בין ערי הקודש בשל ההתפתחות הכלכלית והדמוגרפית שממנה נהנתה צפת.

ההתפתחות הדמוגרפית באה לעולם בזכות עליית תלמידי הגר"א(ה'הפרושים'), שהגיעו ארצה, בין השנים

1808-1820,כדי ליישב את ארץ הקודש, ברוח צוואתו הרוחנית של הגר"א מווילנא. אך בשל חוב כספי כבד שנטלה הקהילה האשכנזית בירושלים לצרכי בניית בית הכנסת המרכזי חורבת רבי יהודה החסיד, הוטל ע"י העותמאנים איסור גורף על יהודים אשכנזים להתגורר בעיר ותלמידי הגר"א נאלצו לוותר על ירושלים ועלו להתיישב בסימטאות צפת -שנחשבה תחליף לא אטרקטיבי לירושלים.

3. אבל עליית הפרושים מצפת לירושלים לא פגעה במעמדה של צפת הגאיונה, שראתה עצמה בכירה מירושלים.

ב-1 בינואר 1837, כ"ד בטבת תקצ"ז, ספגה צפת מהלומת מוות ברעידת האדמה הקשה שפקדה את הגליל וגם חוללה בטבריה שטפון צונאמי של מי הכינרת שעלו על גדותיהם והציפו את הסימטאות של טבריה העתיקה. על פי דיווחי הפחה הטורקי, מספר הנספים בצפת היה בין 1,700 ל-1,800, ובטבריה כ-600. ההערכות הן שנהרגו בין 5,000 ל-7,000 יהודים ברעש הכבד.

רעידת האדמה בגליל הרעישה את יהדות הגולה, והניעה את החתם סופר להאשים בדרשתו בפני קהילת פרשבורג (שהובאה בספרו 'תורת משה'): "רואים אנו שאליהו הנביא כרך את רעש האדמה בצפת לקנאת העיר ירושלים, ומדוע? כי זה קרוב למאה שנים, שרבתה העליה לארץ הקודש, וכל האנשים לא שמו פניהם להתיישב, אלא בעיר הקודש צפת כי שם קבר איש האלוקי רשב"י במירון, ומושב האריז"ל בעיר צפת- ונשכחה ירושלים לגמרי, והיא עיר האלוקים שֵם ה' עליה,[כאן עבר החתם סופר לדבר בשבחו של ראש קהילת הפרושים בצפת [רבי ישראל משקלוב,על שפעל להעברת קהילתו מצפת לירושלים]:...צדיק הוא גאון עוזנו הרב רבי ישראל בעל 'פאת השולחן',אשר קיבץ פליטת יושבי צפת להעלותם ירושלים עד תבנה ותכונן במהרה בימינו"..

4.צפת לא מחלה ולא סלחה על נדידת קהילת האשכנזים לירושלים והמליצה ליושבי ערי קודש בגליל, להישמר מפני הירושלמים כמפני 'אש ומים': "ישמרנו אלוקים מאש וממים - ומאנשי ירושלים"...

כמעט מאה שנה לפני הרצל, יש המחשיבים את עליית תלמידי הגאון מווילנה לקו פרשת המים בתולדות הציונות המודרנית.

אך תלמידיו של הגר"א נדרשו להתפשר על מקום מושבם, ולהתמקם בעיר צפת, הקדושה מעט פחות מירושלים. כישלון העלייה הקודמת של יהודים אשכנזים לארץ ישראל, היווה סיבה מרכזית לכך. בסוף המאה ה-17, קבוצת יהודים פולנים בהנהגתו של יהודה החסיד ביססה לעצמה קהילה בירושלים. קהילה זו התקשתה לממן את עצמה, והלכה וצברה חובות. כתוצאה מכך, חל איסור גורף על יהודים אשכנזים להתגורר בעיר הקודש. חלקם עזבו את העיר, בעוד אחרים הסתוו לאחיהם הספרדים. הרשויות לא התעניינו במיוחד בהבדלים בין ליטאים לחסידים או בהבחנות פנים-דתיות אחרות, לצורך העניין, והתייחסו לכל היהודים האשכנזים כנושאים באחריות לחובות שהצטברו.

למותר לציין כי קבוצה גדולה של יהודים המגיעה מרוסיה הלבנה לא תרגיש רצויה במיוחד במצב עניינים זה. מגפת הדבר היא שתחזיר בסופו של דבר את יהודי אשכנז לירושלים.

כשהגייעו תלמידי הגאון האשכנזים לירושלים לא היה להם מניין לתפילות בציבור.הם עקפו את הקושי ובאמצעות גיוס תמורת תשלום כספי 'משלימי מניין' מקרב יהודי הקהילה הספרדית; והגדרת ילד שנשא בידיו ספר תורה כמי שיכול היה להיספר במניין המתפללים ; והקביעה שספר התורה נמנה להשלמת המניין.

לקראת סוף 1815, ולאחר שהמגפה גבתה את חייהם של כ-80% מקהילת יהודי ספרד, אחדים מתלמידיו של הגאון מווילנה החליטו כי הגיע הזמן לשוב לציון.

קבוצה זו הונהגה על ידי רבי מנחם מנדל משקלוב, אדם שהוביל את המאמצים לארגן ולהדפיס את כתבי הגר"א אחרי מותו ב-1797, ומראשי העולים של תלמידי הגר"א בגל העלייה הראשון ב-1808. רבי ישראל משקלוב, מנהיג נוסף בקהילה, נמלט גם הוא לירושלים, אך בסופו של דבר התמקם בצפת. מאמצים מסוימים הושקעו כדי להבטיח שקבוצתו של רבי מנחם מנדל תישאר מצומצמת. זאת, כדי שלא לרוקן את הקופה שלה, שהתבססה על תרומות ומגבית שנאספו מפטרוני הקהילות ברחבי אירופה, ושעמם טיפח רבי ישראל קשר במסגרת מסעות ההתרמה שלו ברחבי היבשת.

האגדה מספרת שקהילה האשכנזית בירושלים הייתה קטנה כל כך שלא יכלה לקיים מניין, וכי השלמת המניין נעשתה לבסוף באחת משלוש הדרכים הבאות: תשלום ליהודי ספרדי; ניצול פרצה בחוק לפיה ילד המחזיק בספר תורה יכול להיחשב כאחד החברים; או החשבת ספר התורה בהשלמת מניין.

למרות זאת, רבי מנחם מנדל וקבוצתו היו נחושים לבסס מחדש נוכחות אשכנזית בעיר הקודש.

זה לקח בערך חמש שנים וכלל שליחת נציגים כל הדרך לאיסטנבול, כדי לערוך משא ומתן עם השלטונות העות'מאניים, אבל אנשיו של רבי מנחם מנדל הצליחו לבסוף להשיג צו מלכותי המורה על ביטול החובות של הקהילה האשכנזית שהתגוררה בירושלים עשורים קודם לכן. לאחר מכן, הם ריכזו את מאמציהם בהשגת מסמכים נוספים מרשויות אזרחיות ואסלאמיות, בארץ ובעולם. מסמכים אלה אפשרו להם בסופו של דבר לפתח את האזור, שננטש על ידי הקהילה האשכנזית הקודמת והושמד על ידי הנושים שלה. היחסים החמים, שטיפחו בינתיים עם שכניהם הנוצרים והמוסלמים, סייעו במאמצים אלה.

מכתב מרבי ישראל משקלוב לשליח, שבו הרב מבקש לזרז את המאמצים להשגת אישור תורכי לבנייתו המחודשת של בית הכנסת החורבה בירושלים. בנוסף, נמסר לשליח כי לא יהסס לנסוע לווילנה לאסוף תרומות עבור הקהילה באזור

רבי מנחם מנדל והקבוצה שהנהיג הצליחו, אם כן, גם לפטור עצמם מחובותיה של הקהילה הקודמת באזור, שעמה לא היה להם כל קשר, וגם להשיג הכרה מסוימת כיורשים החוקיים של זכויות הקניין של אותה קהילה ממש.

בעת ביקור בירושלים ב-1837 של רבי ישראל משקלוב, שהיה מנהיג הקהילה בצפת, פגעה רעידת אדמה קשה באזור הגליל. העיר צפת נחרבה עד היסוד ו-4,000 מחברי הקהילה היהודית נהרגו. ייתכן כי רבי ישראל ראה בכך סימן משמיים או ייתכן כי לא היו לו יותר מדי ברירות, אך כך או כך, הוא בחר להישאר בירושלים למשך השנתיים האחרונות של חייו. פליטים רבים מצפת עשו כמוהו, חוברים לחסידיו של רבי מנחם מנדל וצאצאיהם.